אבלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אבלות היא מצבו של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. ביהדות נקבעו מנהגי אבלות מפורטים ביותר, וגם בדתות אחרות קיימים מנהגי אבלות.

תוכן עניינים 1 אבלות בהלכה היהודית 1.1 הלוויה 1.2 שבעה 1.3 שלושים 1.4 רגל מפסיק אבלות 1.5 תום האבלות 1.6 אבלות שנים עשר חודש 1.7 יום זיכרון 2 אבלות בתנ"ך 3 הטעם שבאבלות 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] אבלות בהלכה היהודית

לפי ההלכה היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן/בת זוג, בן, בת. רמז לקרובים אלה ולתקופת האבלות ניתן למצוא באותיות המילה "אבל": א - אבא, אמא, אח, אחות, אישה. ב - בן, בת, בעל. ל - 30 (בגימטריה) - ימי אבל.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת המפורטים להלן. ככל כללי ההלכה היהודית, גם במקרה זה לא הכול מקפידים על כל פרט ופרט, אך יש גם רחוקים מקיום מצוות הנוהגים לקיים חלק ממנהגי האבלות.

[עריכה] הלוויה

בתחילת הלוויה שקרויה גם "חסד של אמת", קורע האבל קריעה סמלית בחולצתו, לאות אבל. נהוג להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, ובמיוחד אם מדובר באדם ישר ורב פעלים. במהלך הלוויה אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום". בתקופה שבין המוות לקבורה, קרוב המשפחה נמצא במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית, וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בסופה של הקבורה נהוג לומר כמה מילות פרידה לנפטר, ומספר תפילות לעילוי נשמת המת. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות".

[עריכה] שבעה

לאחר הלוויה האבלים יושבים "שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם ונוהגים גם לעזור בעניני הבית והבישול. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש מחמירים לישון אף על מזרון שמונח על הרצפה במהלך השבעה.

בתום השבעה עולים האבלים לקברו של המנוח, ומתחילה תקופת השלושים בה האבלות מתמעטת.

[עריכה] שלושים

במהלך שלושים הימים שמיום הפטירה נוהגים האבלים להימנע מאחדות מהנאות החיים:

• גברים נוהגים שלא לגלח את זקנם ולא להסתפר.
• האבל אינו משתתף בשמחות אף של מצווה, כגון סעודת ברית מילה וחתונה.
• אסור להתחתן.

[עריכה] רגל מפסיק אבלות

אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחד משלוש רגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות. כאשר המוות מתרחש בחול המועד פסח, נערכת השבעה בתום ימי החג. לעומת זאת, על אדם שמת בחול המועד סוכות יושבים שבעה לאחר הרגל (ראו שולחן ערוך יורה דעה שצט:ג), למרות ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", מפני שהוא סמוך לסוכות "לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל". בכוחם של חגים גם להפחית או אף לבטל את מניין ימי השלושים.

[עריכה] תום האבלות

בסוף תקופת השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנת בימים שקדמו לכך.

עם כל מנהגי האבלות, מציין שולחן ערוך:"אין מתקשים על המת יותר מדי".

אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שלושה רגלים. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זכרון אשתו הראשונה.

[עריכה] אבלות שנים עשר חודש

אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר, שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה.

כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חביריו" (כלשון ההלכה).

אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שע"פ היהדות אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהינם.

[עריכה] יום זיכרון

כל שנה, ביום הזיכרון לנפטר, נוהג האבל לצום והוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית של שבת, (ומנהג זה נקרא קידוש), ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת ביום הזכרון עצמו, בעיקר בין מנחה לערבית.

ראו גם: הספד

[עריכה] אבלות בתנ"ך

בספר דברים (י"ד א') מובא הציווי: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל (ורעיון זה חוזר בויקרא י"ט. ראו גם ירמיהו ט"ז ו').

אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר (בראשית ל"ז): "ויתאבל על בנו ימים רבים" (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום.

מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: "בני אבשלום. אבשלום בני בני" (שמואל ב', י"ח). בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב', א').

תיאור בעל משמעות פסיכולוגית מרתקת נמצא בספר שמואל ב' (י"ב), שבו מסופר כיצד דוד נאבק בצום ובתפילה להצלת חייו של בנו, פרי יחסיו האסורים עם בת שבע, וכיצד, להפתעת עבדיו, התעשת דווקא משמת זה: "בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע - יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת למה זה אני צם. האוכל להשיבו עוד. אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".

מספר ירמיהו (ט"ז) ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.

בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי.

זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו (בראשית נ', י').

[עריכה] הטעם שבאבלות

המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עימו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה.

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.

[עריכה] לקריאה נוספת

• קיצור שולחן ערוך, סימן קצה-רכא
• יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, הוצאת פעלדהיים.
• מלאכים נופלים מאת טרייסי שבליה. הספר מתאר את מנהגי האבלות באנגליה הוויקטוריאנית.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אבל

• אתר עתים, ייעוץ וסיוע במעגל החיים היהודי
• מנהגי אבלות, בדף חברות קדישא שבאתר המשרד לענייני דתות
• תפילות ומנהגי אבלות ביהדות, באתר "יזכור"
• עארף אבו רביעה, מנהגי אבלות אצל הבדואים בנגב, באתר "סנונית"
• דף אבלות, באתר איגוד בתי הכנסת
• רונית חכם, מנהגי קבורה ואבלות, מתוך "כעץ שתול : תוכנית לימודים בנושא גדילה, צמיחה ואריכות ימים" בעריכת אילה יפתח, באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח