אונאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במשפט העברי, אונאה היא מצב שבו שולם מחיר גבוה מדי או נמוך מדי תמורת חפץ מסוים - בסטייה של לפחות שישית מסכום הכסף ששולם. המונה את חברו במקרה זה עובר על מצוות לא תעשה - "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד), ועליו להשיב את הפער בין המחיר ששולם למחיר האמיתי.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור הדין
התורה (ויקרא כה, יד) אומרת:
- "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".
ההקשר הוא פרשת יובל והשתמעויותיה לגבי מכירת קרקעות החוזרות ביובל - מכיוון שקרקע אינה נמכרת לצמיתות אלא עד היובל, הרי יש להיזהר שלא למכור ביותר מן השווי של התבואה שתספק הקרקע עד היובל. עם זאת, חז"ל למדו מכאן עיקרון כללי, של איסור אונאה בממון בכלל.
בתורה לא פורש הגבול של שישית. יש הסוברים כי זו הלכה למשה מסיני - קבלה במסורת, אולם הבנה אחרת היא שזו אחת מן הקביעות הפסיכולוגיות-מציאותיות של חז"ל, שזהו הגבול שעד אליו אנשים מוכנים למחול. יש שהסבירו דבר זה על פי המציאות בימי חכמי התלמוד, שבה המטבעות היו מתחלקים ל-6; וכך, פחות משישית המטבע הייתה נמחלת מכיוון שלא היה מטבע מיוחד להחזרת העודף.
עם זאת, היו[1] שהצביעו על כך שסופי התיבות בפסוק "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (ויקרא כה, יז) הם "שתות", היינו 'שישית' בארמית (המונח המקובל בשיח התלמודי).
[עריכה] מדיני אונאה
אונאה קיימת לשני הצדדים - דהיינו, אם הקונה קנה במחיר נמוך מדי, או שהמוכר מכר במחיר מופקע. לקונה יש זמן לתבוע את אונאתו רק בשיעור הזמן שיילך ויראה את המקח למומחה, שישום את ערכו. לאחר זמן זה, נחשב הדבר שוויתר על זכותו. לעומת זאת, למוכר קיימת הזכות לתבוע את אונאתו לעולם, משום שאין בידו מקח שיוכל לבדוק את שוויו על ידי מומחה (הקביעה התלמודית, במסכת בבא מציעא, "מוכר - לעולם חוזר" התגלגלה לביטוי טעות - לעולם חוזר). דין זה אינו אמור במקרה ששער השוק של המקח ידוע, שאז יש למוכר זמן רק עד שיוכל לשאול על השער; וכן אם נודע ששתק המוכר ולא תבע, אין המקח יכול להתבטל.
אונאה של פחות משישית נחשבת כמחולה, ואילו אונאה של יותר משישית מבטלת את הליך הקניין (הופכת אותו ל"מקח טעות"), ומי שנתאנה יכול לחזור בו; עם זאת, לגבי המקרה ההפוך, שבו המתאנה רוצה לקיים את המקח, והמונה רוצה לבטלו, נחלקו הדעות: יש הסבורים כי המקח אינו מתבטל, ויש הסבורים שהוא מתבטל, אלא אם כן זה שנתאנה כבר הסכים פעם אחת למקח זה, או שלא מחה עד הזמן המבואר למעלה.
המונה את חברו חייב להחזיר רק אם שווי האונאה עולה על פרוטה (ערך המטבע הקטן ביותר בהלכה); פחות מכך, אין הוא חייב להחזיר. עם זאת, הרא"ש[2] מסתפק האם המונה במקרה זה עבר על 'לא תונו' - שכן מחד, זהו דרך המקח והממכר, והרי אין אפשרות להעמיד את המחיר בדיוק על השווי ועל כן קיימת המחילה, או שמא המחילה היא רק לאחר מעשה, אבל סוף סוף איסור מן התורה יש כאן.
אונאה אינה מתקיימת במקרים הבאים:
- במקרה ששער השוק השתנה, ומפני כך רוצה האחד לחזור בו, אינו יכול.
- במקרה שהמוכר מכר בזול משום שהיה דחוק וזקוק למזומנים, אין בכך אונאה.
- בקניין חליפין של כלים ובהמות, שבו התמורה אינה מטבע אלא חפץ אחר, אין אונאה, מכיוון שכל אחד רוצה במיוחד בחפץ שאותו הוא קונה; עם זאת, בחליפין של פירות בפירות יש אונאה.
- אדם המוכר את כלי ביתו וקיבל מחיר גבוה מכדי שוויים, אין בכך אונאה, מכיוון שלולא המחיר הגבוה לא היה מוכרם כלל; ישנה מחלוקת האם הדברים אמורים רק באונאה של שישית, או גם באונאה מעל לסכום זה.
- "הנושא ונותן באמונה", דהיינו שהקונה מאמין לסוחר על פי אמירתו באיזה סכום קנה את הסחורה, אין בו אונאה.
- בקרקעות, עבדים, שטרי חוב והקדש אין אונאה. ויש אומרים שכל זה עד חצי מהשווי, אבל לא יותר מכך.
המתנה במכר שהוא קונה גם אם יש בו אונאה, אין תנאי זה קיים ויכול לקבל את אונאתו, מכיוון שאין הוא יודע כמה היא האונאה. מכיוון שכך, המפרש את אחוז האונאה בתנאי, הרי מחל עליו ואין בו אונאה.
[עריכה] טעמי המצווה
בנוגע לטעמי המצווה כתב ספר החינוך:
- "שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שייכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר, ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים, גם אחרים לא יונו אותו. ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לָשֶבֶת יְצָרוֹ".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הערך אונאה ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת
- עדיאל זמרן, אונאה, באתר ישיבת הר עציון
- אדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש, דרך מצוותיך, איסור אונאה - ביאור קבלי על דרך החסידות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- רמב"ם, משנה תורה הלכות מכירה, פרק יב.
- ספר החינוך, מצווה שמא (במהדורת שעוועל).
- שולחן ערוך חושן משפט, סימן רכז.
- מאיר ברכפלד, 'משנת הונאה לאור הכלכלה והמסחר - דרוש וקבל שכר או הלכה למעשה?', היגיון ד, ירושלים תשנ"ז.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בעל הטורים, ויקרא כה, יז.
- ^ בבא מציעא פרק ד, סימן כ.
הבהרה: ויקיפדיה אינה מקור לפסיקת הלכה.
