אונאת דברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בהלכה היהודית, אונאת דברים הוא איסור לצער אדם בדיבור ולפגוע בו. דין זה בא בצמוד לדין אונאה הממוני ונלמד מאותם פסוקים, אך חז"ל הפליגו באיסורו ואמרו כי "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון".

תוכן עניינים

1 מקור הדין
2 דיני האיסור
- 2.1 חלות האיסור
3 אונאת דברים בתרבות
4 ראו גם
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור הדין

בתורה נאמר:

	וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
-- ויקרא כה, יז

פשוטו של הפסוק על פי ההקשר עוסק באונאה ממונית, ואולם חז"ל למדוהו כעוסק ב"אונאת דברים":

	'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור; הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד'. אם היו חַמָּרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'
-- בבא מציעא נח, ב

בהמשך הגמרא מובאים מאמרים רבים העוסקים בחומרת האיסור, וכחלק מהם מובא אף סיפור תנורו של עכנאי, אשר בסופו מומחש כמה חמור הוא נזקה של אונאת הדברים. הגמרא קושרת את אונאת הדברים ל"הלבנת פנים", שהיא העלבה של אדם עד שפניו מולבנות מבושה, ובהקשר לכך אומרת כי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים".

הגמרא אף אומרת כי המצער גר עובר על שני לאווים נוספים: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ); "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו" (ויקרא יט, לג).

[עריכה] דיני האיסור

הפוסקים מביאים את דברי הגמרא כהגדרת האיסור, והיינו שאסור לצער בצורה הדומה למקרים שהובאו בגמרא. השולחן ערוך מצרף לכך גם את האיסור לכנות שם לחברו, אם כוונתו לביישו בכינוי זה, ואף על פי שהוא רגיל בכך.

בעל ספר החינוך מסכם וכותב:

	מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאוד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלהיך וגו. ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ברוך הוא הוא יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב. וכמה מעשים כתבו לנו זכרונם לברכה במדרשים ללמד על זה מוסר
-- ספר החינוך, מצוה שלח

[עריכה] חלות האיסור

בגמרא (שם, נט, א) מדייקים מהמילים "איש את עמיתו" שהאיסור חל רק על שומרי מצוות: "אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב (=מהו שכתוב) 'ולא תונו איש את עמיתו'? עם שאתך בתורה ובמצות, אל תונהו", וכן פסק ר' אליעזר ממיץ, בעל ה"יראים", והנימוקי יוסף (וכן כתב הרמ"א). אמנם, הרמב"ם והשולחן ערוך לא פסקו זאת להלכה, והריטב"א הסביר את דברי הגמרא כמתייחסים לאיסור מיוחד לאדם לצער את אשתו, כמבואר בהמשך הגמרא: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה".

כאמור, בנוגע לגר האיסור חמור יותר, שכן התורה הזהירה על כך בשני מקומות נוספים; זאת, עקב מעמדו הפגיע חברתית של הגר.

ספר החינוך כתב שאף בילדים חל האיסור:

	ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד.
-- ספר החינוך, שם

בעל ספר החינוך מתייחס לשאלה, האם מותר לאדם לצער בחזרה אדם המצער אותו:

	ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן יינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח, ב): הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
-- ספר החינוך, שם