אמיל קרפלין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמיל קרפלין (15 בפברואר 1856 - 7 באוקטובר 1926) היה פסיכיאטר גרמני. מקובל להחשיבו כממציאה של הפסיכיאטריה המדעית המודרנית, פסיכופרמקולוגיה וגנטיקה פסיכיאטרית, בדומה לפסיכולוג המפורסם הנס אייזנק. בנוסף, היה ביחד עם אלואיס אלצהיימר, המגלה של מחלת האלצהיימר. קרפלין נהג לטעון שמחלות פסיכיאטריות נגרמות מהפרעות גנטיות וביולוגיות. התאוריות הפסיכיאטריות שלו היווה את מרכז תחום הפסיכיאטריה של תחילת המאה ה-20, ופעם נוספת במהותן מאז סופה. קפרלין התנגד לגישתו של זיגמונד פרויד, אשר התייחס וטיפל במחלות פסיכיאטריות כנגרמות מגורמים פסיכולוגיים.
קרפלין מזוהה ספציפית עם סיווג של מה שהיה מיוחס בעבר כהרעיון היחידתי של פסיכוזה לשתי צורות נפרדות:
- הפרעה דו-קוטבית
- שסעת (סכיזופרניה)
בשנת 1886, אחרי 8 שנות תרגול בלבד, הוא קיבל פרופסורה מאוניברסיטת טרטו, שהייתה ממוקמת היכן שהיום קיימת אסטוניה, ועמד בראשה של קליניקה אוניברסיטאית. שם הייתה לו את האפשרות ללמוד ולתעד היסטוריות קליניות רבות בפירוט, מה ש"הוביל לשקילת חשיבות מהלך המחלה עם ערך לסיווג של הפרעות נפשיות". עשר שנים לאחר מכן הודיע הצהיר כי מצא דרך חדשה להתבוננות במחלות נפשיות. הוא התייחס לראייה המסורתית כ"תסמינית" ולראייתו כ"קלינית". ראייתו הפכה לאידאל המיזוג של סיווג המחלות הנפשיות של המאה ה-19, קיבוץ מחלות בהתבססות על תסמונות, במקום לפי דמיון של תסמינים עיקריים במובן של קודמיו. למעשה, בזכות אי ההתאמה של שיטות אלו, קרפלין פיתח את שיטתו האבחונית החדשה.
