בתי אוכל בתל אביב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתל אביב של שנות החמישים והששים היו בתי אוכל, שנעלמו בשנים מאוחרות יותר, לא רק הם עצמם אלא גם בני סוגם ודומיהם. מקומות אלה היו לא רק אתרי אכילה, אלא גם נקודות מפגש, ציון מקום ואתרים תרבותיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] פינת המשלט
בפינה הדרומית של הרחובות שינקין ואלנבי היה מזנון מעוגל, פתוח לשני הרחובות. מכרו בו בעיקר גלידה, כעכים (בייגלך), שתייה קלה (גזוז ומיץ תפוזים), ומאוחר יותר גם פלאפל וצ'יפס בשקיות. היה זה מקום מפגש מקובל על ילדים, בני נוער וצעירים. המקום שינה בהדרגה את פניו עד שלבסוף, בשנות ה-80, נסגר סופית והיה לבאזאר אביזרי לבוש עונתיים.
[עריכה] שוק בצלאל
רחוב צר, עמוס דוכני ממכר שונים ומשונים, היוצא מרחוב המלך ג'ורג' סמוך לכיכר מגן דוד. הרחוב קיים גם היום, אבל נקודת המשיכה העיקרית שלו בשנים ההן כבר איננה. אז הייתה שם שורת דוכני פלאפל, שהתחרו זה בזה על קהל הלקוחות, ואלה נהנו משום כך משלל תוספות והטבות, שלא היה כמותן בשום מקום אחר. מבחר סלטים עשיר וטרי, פרוסות תפוחי אדמה מטוגנות בעטיפת בצק, ריפוד חומוס שופע. מנת פלאפל של שוק בצלאל, ולא חשוב באיזה מן הדוכנים, הייתה חגיגה לחיך, אם לא למשקל, וקהל חובבי הפלאפל התל אביבי ידע להעריך אותה, בעיקר במוצאי שבתות ויותר מכל, במוצאי שביעי של פסח.
[עריכה] מלך הפלאפל
מתחרה ראוי לשוק בצלאל, ברחוב פינסקר, בין כיכר דיזנגוף לרחוב בוגרשוב.
[עריכה] המיואש
בן-תחרותו המיידי של מלך הפלאפל. היו שנשבעו בשניים אלה, אך אוהדי שוק בצלאל נשארו נאמנים לטריטוריה האהובה עליהם.
[עריכה] פיצה
רחוב דיזנגוף, בצד המערבי, מצפון לכיכר. על אף השם, בשנות החמישים לא מכרו שם פיצה - עוד לא הייתה אז פיצה בארץ. מה שמכרו שם הייתה גלידה איטלקית, בגביעי פלסטיק צבעוניים או באמבטיות צבעוניות, בתוספת כפיות פלסטיק זעירות. תקופה מסוימת היו אלה כפיות שקופות למחצה, בצבעים שונים. בתקופה אחרת, השתמשו בכפיות אטומות עם ראשי חיות. ברור, שכל אלה הוליכו מיד לתחרויות איסוף, בעיקר בקרב ילדות. גם הגלידה הייתה שונה מזו המוכרת עד אז, מגוונת יותר בטעמים וגם מחיריה היו גבוהים באופן משמעותי - 20 גרוש לאמבטיית פלסטיק, לעומת 10 גרוש לגביע ופל בטעמי שוקו-וניל בקיוסק רגיל ומצוי.
[עריכה] גלידה ויטמן
שם דבר בקרב תל אביבים ומבקרים מן החוץ. ברחוב אלנבי, הגלידה הוותיקה והמוכרת ביותר באזור המרכז, מתחרה לגלידת תל-חנן בנשר. עוד מקום מפגש מוכר ומהולל של לפני-או-אחרי קולנוע.
[עריכה] תנובה
מסעדות תנובה היו במקומות שונים בעיר, מסעדות פשוטות, מינימליסטיות וזולות, לאכול בהן ארוחות צנע של סלט ירקות, לבן, לחם שחור, פירה תפוחי אדמה וכדומה. הכיסאות והשולחנות המרובעים היו צבועים בצבע שמן לבן, הקירות היו לבנים או ירקרקים, הדלפק שיש לבן ונקי למשעי והמגישות לבשו חלוקים לבנים. ברחוב שינקין הייתה "תנובה" כזאת, עד שנסגרה בשנות השבעים. ב"זמר מפוחית" שלו כתב אלתרמן: "אבל אני, על אף כל אלה, חי שמיים, אני קשור לאיזו תנובה מרופטת."
[עריכה] המסעדה הקואופרטיבית
במרכז תל אביב היו שתיים כאלה - אחת בבנין מועצת פועלי תל אביב (בית ברנר), ברחוב בעל אותו שם, סמוך לרחוב אלנבי, בין שינקין לבלפור, והשנייה בפינת אלנבי-יהודה הלוי, מול בית הדואר המרכזי. שתיהן היו מסעדות פועלים במלוא מובן המילה - גדולות, המוניות, אוכל מוסדי, משביע וחסר-טעם (לכל קציצות הירקות היה בדיוק אותו טעם, לא משנה איך כינו אותן בתפריט היום), מגישות קשישות בנעליים אורטופדיות ושיער אפור, קצוץ או אסוף בפקעת על העורף, בדרך כלל נושאות שמות רוסיים, שפנו אליהן בתואר "חברה", כיאה לעובדת הסתדרות. המחיר, לפחות, היה זול. גם הן נסגרו, במועד בלתי ידוע, כנראה בשנות השבעים או תחילת השמונים.
[עריכה] קפה עטרה
גם מזה היו שניים, שניהם ברחוב אלנבי - בכניסה לכרם התימנים, ובפינת שדרות רוטשילד. אפשר היה לשתות שם קפה, תה או שוקו עם עוגה, ואפשר היה גם לאכול ארוחת צהריים חלבית, במחיר לא גבוה אך יקר יחסית לזה של "תנובה" או המסעדה הקואופרטיבית. אז עוד לא היה היצע עשיר כזה של קפטריות חלביות כמו היום, ובית קפה שמציע גם ארוחת צהריים היה חידוש.
[עריכה] קפה תמר
היחיד מכל הנזכרים כאן, שעודנו קיים ופועל גם כיום (2007), ברחוב שינקין פינת אחד העם. בית קפה ותיק מאד, המשמר גם כיום את טעם העבר. אחד ממאפייניו המיוחדים היה עץ גדול, שבית הקפה הוקם סביבו וכדי לא לכרות אותו, פתחו לו פתח בגג וצמרתו התנשאה ממעל והצלה על בית הקפה. ברחוב אחד העם, צמודה אליו, הייתה עד אמצע שנות השישים ספריית השאלה קטנה, פרטית, בשם הספר הטוב. היא נסגרה בשנת 1967, עם מות בעליה, מר שמואלי.
בית הקפה נזכר בשיר "גרה בשינקין"[1] שכתב יאיר לפיד ובוצע על ידי להקת מנגו.
