היסטוריציזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריציזם הוא מונח המתייחס לתאוריות של התפתחות תרבותית הגורסות כי ההתפתחויות ההיסטוריות נובעות זו מזו באופן אורגני, כשלעתים נלווית להשקפה זו גם הטענה כי ההתפתחויות ההיסטוריות מתפתחות בכיוון מוגדר מסוים או מכוחו של עקרון מנחה מסוים.

ההגות ההיסטוריציסטית החשובה והמשפיעה ביותר נוצרה במאה התשע עשרה, תחילה בכתביו של הגל, ומאוחר יותר אצל קרל מרקס, שהושפע עמוקות מהגל, מהאסכולה ההיסטורית הגרמנית, מההיסטוריציזם האנגלי ומהאסכולה המוסדית בארצות הברית. גרסה חדשה של הגישה ההיסטוריציסטית שעלתה בשנות החמישים ידועה בשם היסטוריציזם חדש. עם המתנגדים המוכרים ביותר לאסכולה נמנים האסכולה האוסטרית בכלכלה וקרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה".

[עריכה] ההיסטוריציזם ההגליאני

הפילוסוף הגרמני הגל, שכתב בתחילת המאה התשע עשרה, טען כי כל חברה אנושית וכל פעילות אנושית מוגדרים על–ידי ההיסטוריה שלהם, כך שניתן לעמוד על מהותה העמוקה של כל חברה באמצעות הבנת ההיסטוריה שלה. כל מאמץ אנושי, טען הגל, לא רק נבנה על בסיס מה שקדם לו, אלא גם מגיב ומתנגד לו. כך נוצרת התפתחות היסטורית דיאלקטית שבה באה תחילה תזה, אחריה אנטי-תזה, ולבסוף נוצרת ביניהם סינתזה. (המונחים הללו לא שימשו את הגל אלא למעשה את קודמו, פיכטה).

לתפישתו של הגל, אין משמעות להתייחסות לפרט כדבר לעצמו. שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו נבנים ומעוצבים על–פי ההיסטוריה של החברה בה הוא חי. לכן, כדי להבין את הפרט, יש להתעלם ממנו ולהתייחס רק לחברה שבתוכה הוא חי, שעיצבה אותו להיות מה שהוא. "רוח הזמן" (zeitgeist) היא ההתגלמות הממשית של הגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון. ההתרחשויות אינן מודרכות על–ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם במעין "יד נעלמה" לכיוונים מסוימים.

התפישה ההגליאנית, השמה דגש בעיקר על החברה האנושית כיישות חיה וממשית ולא על הפרט, פותחה במספר כיוונים. ההגליאניות הימנית פיתחה את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. קרוב לוודאי שתפישותיהם היו הקרובות ביותר לאלו של הגל, שראה במדינה הפרוסית תחת שלטון בית הוהנצולרן את ההתגלמות המושלמת והאידאלית של הייעוד ההיסטורי.

ההגליאנים הצעירים, לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידיאה המושלמת וקץ ההיסטוריה. לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. אחד מהם, קרל מרקס, בנה על בסיס התפישה ההגליאנית את המטריאליזם ההיסטורי, תורה הגורסת כי ישנן התפתחויות בלתי נמנעות בהיסטוריה, ושאלו מובילות ליעד ברור—ובמקרה של מרקס, מהפכה אלימה וכינון דיקטטורה של הפרולטריון.

[עריכה] התפתחות ההיסטוריציזם

היסטוריציזם וגישות היסטוריציסטיות היו הזרם המוביל בכמה וכמה תחומי חקר חשובים, ובמיוחד באלו שהתפתחותם אירעה בסוף המאה התשע עשרה.

השפעה חשובה הייתה לגישות היסטוריציסטיות על החקר בתחום הכלכלה והסוציולוגיה. גישות כאלו רווחו אצל כלכלנים היסטוריציסטים מוקדמים כמו וילהלם רושר, ברונו הילדברנד או קרל קניס; מאוחרים יותר כמו שמולר, קנאפ, ברנטנו, אנגל, ובוכר; כלכלנים בעלי תפישות סוציאליסטיות כאלו ואחרות כמו מרקס, אנגלס, וגנר, או לאסאל; הוגים היסטוריציסטים מאוחרים יותר כמו ובר, זומברט, ובלן והאסכולה המוסדית, אסכולת קיל ולווה; ונימות דומות באסכולת האנאלים ואצל כותבים כמו ברודל ופירן. כותבים אלו נבדלו במובנים רבים זה מזה, אך היו מאוחדים בכמה תפישות היסטוריציסטיות בסיסיות.

עבור כולם, חקר ההתפתחות ההיסטורי היה חיוני להבנת הכלכלה והחברה ואופן התפתחותה. משותפת לכולם הייתה התפישה כי ההתפתחות החברתית אינה מונעת על–ידי פעולות של פרטים, המונעים קודם כל על–ידי רצונם בדבר זה או אחר, אלא על–ידי כוחות, רעיונות, מצב חומרי או תפישת עולם מסוימת המוטמעת באופן כלשהו בתוכם של פרטים וגם קיימת מחוצה להם. הבעיה העיקרית הדורשת פתרון, לתפישת ההיסטוריציסטים, הייתה איתור מדויק של אותו כוח.

כך, לדוגמה, טען זומברט ב"קפיטליזם מודרני" משנת 1902 כי הקפיטליזם נולד מאידאל ההגיון והשליטה בטבע של תקופת ההארה. מאוחר יותר, שינה את טעמו וטען ב"היהודים והכלכלה" משנת 1911 כי דווקא היהודים הם האחראים להופעת הקפיטליזם. שנתיים אחרי פרסום המסה האנטישמית הגסה (והמצליחה) הזו שינה זומברט את טעמו פעם נוספת וגרס כי התפתחות הקפיטליזם נבעה מהתפתחות המסחר והערים, ואילו כמה שנים אחרי כן נמצא גורם אחר—נשים בורגניות שכפו על בעליהן לקנות מתנות יקרות ערך ומיותרות, ובכך כפו עליהם לאמץ את רוח הרכושנות הקפיטליסטית.

בתחום מקושר אחר אנתרופולוגיה, הוביל פרנץ בועז את תפישת הפרטיקולריזם ההיסטורי, שדחתה את התפישות הרווחות של דרוויניזם חברתי לפיו ישנו רק אופן התפתחות נורמטיבי אחד, ולפיכך עמים הנמצאים בדירוג נמוך יותר על סולם זה נחותים במובן כלשהו מאחרים. בועז גרס כי לפני שניתן יהיה לערוך הכללות כאלו, יש לתעד באופן מדוקדק את ההתפתחות ההיסטורית של כל קבוצה חברתית, כאשר הניתוח של כיוון ההתפתחות צריך לבוא רק לאחר מיפוי ההתרחשות ההיסטורית. מאוחר יותר, פותחו תפישות אלו לסוג של רלטיביזם, שדחה את הרעיון כי ישנם מכנים משותפים לכל בני האדם וגרס כי לכל קבוצה חברתית נורמות משלה, שיש לקבלן מן הטעם הפשוט שהתקבלו על דעתה של הקבוצה החברתית.

השפעת התפישות ההיסטוריציסטיות, עם זאת, חרגה בהרבה מתחום האקדמיה והפכה לגישה מקובלת בפרסומים היסטוריים, חברתיים, וכלכליים רבים וכן גם בכתיבה פופולרית יותר כמו בעיונים מטא-היסטוריים וברומנים בדיוניים רבים. החל ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ועד מחצית המאה העשרים הייתה גישה היסטוריציסטית לניתוח החברה וההיסטוריה התקן המקובל. רבים מהפרסומים בתחום מדעי החברה התבססו על ההנחה כי גילוי המגמה ההיסטורית יכול להוביל לניבוי ההתפתחות העתידית של החברה.

התבדות נבואותיו של מרקס באשר למהפכה הקומוניסטית הבלתי-נמנעת, כמו גם הפרכתן של רבות מהתאוריות ההיסטוריציסטיות הגזעניות והאנטישמיות, לא ריפתה את ידיהם של המחזיקים בגישה זו אלא דחפה אותם, כפי שאירע לזומברט, לחפש ביתר שאת אחר המפתח שיאפשר את פיענוח הסוד הטמון בהיסטוריה ובעקבותיו, את רזי העתיד. רעיונות כאלו ממשיכים להלך קסם על חוקרים רבים, ומחקרים ברוח היסטוריציסטית ממשיכים להתפרסם על–ידי הוגים כסמואל הנטינגטון, פרנסיס פוקויאמה ועל ידי הוגים נאו-מרקסיסטים.

[עריכה] ביקורת על ההיסטוריציזם

ביקורת חריפה הוטחה בהיסטוריציזם על–ידי פילוסוף המדע קרל פופר, במיוחד בספרו "עוניו של ההיסטוריציזם" וב"החברה הפתוחה ואויביה". לפי פופר, כל תאוריה שמציבה "ניבוי היסטורי" כמטרה עיקרית ומניחה כי ניתן לערוך ניבוי כזה באמצעות חשיפת קצבים, דפוסים, חוקים או מגמות בהיסטוריה אינה אלא מיסטיקה והנסיונות לפתח תפישה מיסטית זו לכלל מתודה מדעית דינן להסתיים בכל מקרה בסוג של פסבדו מדע, מדענות או פשוט אמונה דתית המנוסחת בלשון פסבדו-מדעית.

מתקפה דומה נגד ההיסטוריציזם, במיוחד בתצורה המרקסיסטית שלו, ערך פרידריך האייק בספרו "בדרך לשעבוד". האייק קבל בספר על אימוץ גישות היסטוריציסטיות וניבוי היסטוריציסטי שאין לו למעשה בסיס כלשהו במציאות. מתקפה חריפה יותר ערך לודוויג פון מיזס, שהצביע בספרו "פעולה אנושית" על כך שההיסטוריציזם הוא תוצר של "פולי-לוגיזם", תאוריה הגורסת כי המבנה הלוגי של המוח האנושי משתנה בהתאם לחלוקה כזו או אחרת של המין האנושי, וכתוצאה מכך הרעיונות והלוגיקה של בני האדם שונים אף הם בהתאם למיונים השונים של בני האדם. לפי מיזס, הפעולה האנושית מונעת מכוח יסודות מסוימים המשותפים לכל פעולה אנושית, ופעולת אלים, רוח התקופה או גורמים אפמרליים יותר גם מונחת מראש כקיימת וגם מוצעת כהסבר להתרחשות, למרות שאינה מתבקשת.

הביקורת על ההיסטוריציזם של פופר, האייק, מיזס ואחרים אינה דוחה כמובן את הרעיון לפיו ישנן התפתחויות ומגמות שניתן לאתרן כהתפתחויות היסטוריות או חברתיות, אלא רק את הרעיון לפיו התפתחויות ומגמות כאלו יכולות להתקיים במנותק ואף במנוגד מהשאיפות והפעולות הקונקרטיות של הפרטים בחברה. לדוגמה, אם ייטען כי הורדת מחירי המכוניות הביאה להתגברות במגמה לרכישת מכוניות או לשימוש רב יותר במכוניות, לא תהיה זו טענה היסטוריציסטית. לעומת זאת, טענה שהורדת מחירי המכוניות הביאה להתגברות ברדיפת הבצע והראוותנות תחשב לכזו, משום שהיא מניחה כי שינוי בתנאים החיצוניים מוביל לשינוי בשאיפות הבסיסיות של האדם.