הכנסת השתים עשרה

ביום שני, 21 בנובמבר 1988 (י"ב בכסלו ה'תשמ"ט), יצאה לדרך הכנסת השתים עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השתים עשרה. כהונת הכנסת נמשכה 3 שנים ו-8 חודשים, והסתיימה ב-13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה.

במהלך כל כהונתה של הכנסת השתים עשרה נמשכה האינתיפאדה הראשונה, החל גל העלייה מחבר העמים בשנות התשעים, התרחשה מלחמת המפרץ.

תוכן עניינים

1 רקע היסטורי
2 מערכת הבחירות
3 תוצאות הבחירות לכנסת ה-12
4 יחסי דתיים חילוניים
5 ההתנהלות הקואליציונית
6 שחיתות פלילית ופרשיות אחרות
7 מדיניות מדינית- ביטחונית
- 7.1 בימי ממשלת האחדות
- 7.2 בימי ממשלת הימין
8 חקיקה
9 אישים
10 הרכבי הממשלות בכהונת הכנסת ה-12
- 10.1 הרכב ממשלת ישראל העשרים ושלוש
- 10.2 הרכב ממשלת ישראל העשרים וארבע
11 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע היסטורי

אחרי 29 שנות שלטון מפא"י-מערך, ב-1977 ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין בבחירות לכנסת התשיעית. במשך שבע שנים, עד 1984, שלט הליכוד בתמיכת הימין, החרדים והדתיים.

ב-1984 המערך זכה ב-44 מנדטים והליכוד זכה ב-41 מנדטים. אף אחת משתי המפלגות לא הצליחה להרכיב לבד את הממשלה, ולבסוף הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה בראשות הממשלה בתמיכת 97 חברי כנסת מהמערך, הליכוד, המפד"ל, ש"ס, שינוי, יחד, אומ"ץ, ואגו"י.

[עריכה] מערכת הבחירות

ערך מורחב – הבחירות לכנסת ה-12

[עריכה] תוצאות הבחירות לכנסת ה-12

תוצאות הבחירות לכנסת ה-12:

הליכוד- 40 מנדטים
המערך- 39 מנדטים
ש"ס- 6 מנדטים
ר"צ- 5 מנדטים
אגו"י- 5 מנדטים
המפד"ל- 5 מנדטים
חד"ש- 4 מנדטים
מפ"ם- 3 מנדטים
התחייה- 3 מנדטים
שינוי- 2 מנדטים
צומת- 2 מנדטים
מולדת- 2 מנדטים
דגל התורה- 2 מנדטים
הרשימה המתקדמת לשלום- 1 מנדטים
מד"ע- 1 מנדטים

לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מנדטים. אך יצחק שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, הממשלה ה-23, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד ששמעון פרס היה לשר האוצר, ואילו יצחק רבין כיהן כשר הביטחון.

ממשלה זו החזיקה מעמד כשנה וחצי, ונפלה בעקבות אירועי "התרגיל המסריח" - נסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-דתיים צרה, אשר כשל. בעקבות זאת הקים שמיר ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, ללא מפלגת העבודה, הממשלה ה-24. כמחאה על קיומן של שיחות בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב־16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה ולהליכה לבחירות.

[עריכה] יחסי דתיים חילוניים

ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לשבת בממשלה, אך תפקיד סגן השר היה כתפקיד שר לכל דבר), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה קיבלה הכנסת בנובמבר 1990 חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, ומגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. במיוחד זכור נאומו של אברהם בורג אשר עשה את נושא גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. נושא הכספים הייחודיים עלה לכותרות בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991. כל היוזמות הפרלמנטריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו נכשלו, ובעת שהאבטלה גאתה, ועולים שוכנו בקרוונים זמניים, הועברו מיליוני שקלים לישיבות, תלמודי תורה, ומוסדות דת המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה, מבלי שיינתנו לפי קריטריונים מוסדרים, אלא רק על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. למרות ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי מצוקת העולים גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור.

[עריכה] ההתנהלות הקואליציונית

תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח" אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.

התנהגותו של אברהם שריר שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשייה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מליון דולר. דרישה זו הייתה דרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.

פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה לכלל לובי פרלמנטרי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. בינואר 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לכלל שינוי משמעותי בשיטת הממשל. סוכם כי מעתה ייבחר ראש הממשלה ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה באופן דחוק ביותר, כאשר תמכו בה 57 ח"כים, רובם משורות האופוזיציה, אל מול 56 מתנגדים. את הכף היטתה הצבעתו של חבר הכנסת בנימין נתניהו אשר הצביע בניגוד לעמדת מפלגתו והביא לקבלת החוק החדש.

[עריכה] שחיתות פלילית ופרשיות אחרות

ש"ס, מרכיב חשוב בקואליציה, הייתה למוקד של שחיתות. ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי ח"כ מש"ס, ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין" אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות, חסינותו הוסרה, והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.

עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי") ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.

ש"ס הייתה מרכיב חשוב בממשלה, ובעלת תיקי מפתח כתיק הקליטה ותיק הפנים. פרשיות השוחד והמירמה שנחשפו נראו כשחיתות שלטונית, יותר משנראו כפעולתם של יחידים שסרחו.

[עריכה] מדיניות מדינית- ביטחונית

[עריכה] בימי ממשלת האחדות

בימי ממשלת האחדות הלאומית, נוצר מצב מסובך מאוד. הליכוד, שזכה בבחירות ברוב דחוק, רצה להקפיא את ההליך המדיני, בעוד שהמערך רצה לקדמו. המפד"ל ואגו"י נטו לצידו של הליכוד, בעוד שש"ס הפגינה קו מדיני דומה לזה של המערך. הממשלה אומנם הכריזה על תהליך של בחירות דמוקרטיות לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, שבהן ייבחרו נציגים לשיחות עם ישראל. הבחירות, כמובן, לא נערכו, והפרטנר הפלסטיני היחידי שהתיישב לשיח עם ישראל בכל השנים, היה אותו אחד שהשיח איתו נאסר בחוק אותם הימים- אש"ף.

[עריכה] בימי ממשלת הימין

בימי ממשלת שמיר השלישית, היה ברור כי גם אם הייתה חברה בממשלה שבאמת ובתמים חפצה בהליך המדיני- היא לא יכלה, לאור חברותן של צומת, התחייה ומולדת בקואליציה. שלושת הסיעות הללו מנעו בתוקף את ההליך המדיני. ארצות הברית העבירה לידי ישראל כסף רב, ששימש לבניית התנחלויות, ועם בואו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש לישראל הוא גילה מידע זה וכעס מאוד. ישראל נאלצה להופיע לוועידת מדריד, שנערכה ב-1991. אל הוועידה התכנסו גם סוריה ומשלחת ירדנית- פלסטינית משותפת. ישראל סירבה להפשיר את עמדותיה ולהתחיל בשיחות. שמיר לא הזמין את שר החוץ שלו, דוד לוי, אל הוועידה, ובמקומו יצא סגן שר החוץ- בנימין נתניהו. נתניהו נזכר כמי שייצג את ישראל בעיקר בטלוויזיה הבינלאומית במשך מלחמת המפרץ והוועידה במדריד. שלושת הסיעות- צומת, מולדת והתחייה החליטו לפרוש מהממשלה לאור הוועידה, ומוטטו את הממשלה, שנאלצה ללכת לקראת בחירות.

[עריכה] חקיקה

חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד - חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות. כן נחקק מחדש חוק יסוד: הממשלה ושיטת בחירתו של ראש הממשלה שונתה לבחירה ישירה. תוקן חוק יסוד: הכנסת כדי לצמצם תופעות של כלנתריזם.

[עריכה] אישים

הכנסת ה-12 העלתה לראשונה דור צעיר וחדש של מנהיגים, שהיה צפוי שיירשו את מקומם של המנהיגים הוותיקים. בין המנהיגים החדשים ניתן למצוא את בנימין נתניהו, בנימין זאב בגין, חיים רמון, יוסף ביילין, עמיר פרץ, אריה דרעי, דן מרידור, אהוד אולמרט (כל הנזכרים כיהנו או מכהנים כשרים בממשלה, בנימין נתניהו כיהן כראש הממשלה ואהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הנוכחי). כן העלתה הכנסת ה-12 שני מנהיגים מבוגרים - רפאל איתן ורחבעם זאבי.

[עריכה] הרכבי הממשלות בכהונת הכנסת ה-12

[עריכה] הרכב ממשלת ישראל העשרים ושלוש

ראש הממשלה: יצחק שמיר (22.12.88-11.06.90)
מ"מ ראש הממשלה: שמעון פרס (22.12.88-15.03.90)
סגני ראש הממשלה: יצחק נבון (22.12.88-15.03.90), דוד לוי (22.12.88-15.03.90)
שר הביטחון: יצחק רבין (22.12.88-15.03.90)
שר האוצר: שמעון פרס (22.12.88-15.03.90)
שר החוץ: משה ארנס (22.12.88-11.06.90)
שר המשפטים: דן מרידור (22.12.88-11.06.90)
שר המשטרה: חיים בר לב (22.12.88-15.03.90)
שר החינוך והתרבות: יצחק נבון (22.12.88-15.03.90)
שר הפנים: אריה דרעי (22.12.88-11.06.90)
שר העבודה והרווחה: יצחק שמיר (22.12.88-07.03.90), רוני מילוא (07.03.90-11.06.90)
שר הבריאות: יעקב צור (22.12.88-15.03.90)
שר האנרגיה והתשתיות: משה שחל (22.12.88-15.03.90)
שר התקשורת: גד יעקבי (22.12.88-15.03.90)
שר התחבורה: משה קצב (22.12.90-11.06.90)
שר התיירות: גדעון פת (22.12.88-11.06.90)
שר התעשייה והמסחר: אריאל שרון (22.12.88-20.02.90), משה נסים (07.03.90-11.06.90)
שר החקלאות: אברהם כ"ץ-עוז (22.12.88-11.06.90)
שר הכלכלה והתכנון: יצחק מודעי (22.12.88-11.06.90)
שר לקליטת העלייה: יצחק חיים פרץ (22.12.88-11.06.90)
שר הבינוי והשיכון: דוד לוי (22.12.88-11.06.90)
שר המדע והטכנולוגיה: עזר ויצמן (22.12.88-15.03.90)
שר לענייני דתות: זבולון המר (27.12.88-11.06.90)
שר לאיכות הסביבה: רוני מילוא (22.12.88-07.03.90), רפאל אדרי (07.03.90-15.03.90)
שרים בלי תיק: רפאל אדרי (22.12.88-07.03.90), מרדכי גור (22.12.88-15.03.90), משה נסים (22.1288-07.03.90), אהוד אולמרט (22.12.88-11.06.90), דוד מגן (22.12.88-11.06.90), אבנר חי-שאקי (07.03.90-11.06.90)