הקדמות הרמב"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקדמות הרמב"ם הן הכינוי לשלוש מובאות מתוך הפירוש למשנה שכתב הרמב"ם.
במקומות רבים בחיבורו, הקדים הרמב"ם וצירף מבוא לסדר, למסכת ולפרק אותו הוא ביקש לפרש. שלוש מההקדמות הללו, ארוכות במיוחד ובעלות תוכן שמשמעותו חורגת מעבר להיותו הקדמה לפירוש, זכו והוכרו כחיבורים בפני עצמם ובמהלך השנים אף נדפסו בנפרד מפירוש המשנה, כחיבור העומד בפני עצמו.

תוכן עניינים 1 הקדמה לפירוש המשנה 2 הקדמה לפרק חלק 3 הקדמה למסכת אבות ("שמונה פרקים") 3.1 תורת הנפש ותורת המידות 4 לקריאה נוספת

[עריכה] הקדמה לפירוש המשנה

ההקדמה לפירוש המשנה נקראת גם בטעות הקדמה לסדר זרעים כיון שמטבע הדברים, מקומה לפני סדר זרעים שהוא הסדר הראשון במשנה. בהקדמה זו, הרמב"ם סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה וכן מנסח עקרונות יסוד בפסיקת ההלכה.

[עריכה] הקדמה לפרק חלק

פרק חלק הוא הכינוי לפרק האחרון במסכת סנהדרין. לעומת אופיה ההלכתי של מרבית המסכת, פרק זה פותח במעין מדרש אגדה - "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".כרקע להבנת הפרק, מבקש הרמב"ם בהקדמה שהוא כותב, לתת רקע כללי לנושא השכר והעונש ומתוך כך לבאר את המושגים הנזכרים בפרק (כגון "עולם הבא").

בהקדמה לפירוש פרק זה מציג הרמב"ם את עיקרי האמונה היהודית לדעתו ומתמצת אותה בשלושה עשר עיקרים. ההקדמה מתחילה בתיאור הבנות שונות למושגי שכר ועונש ולקשר בין העולם הזה, העולם הבא וימות המשיח. הוא יוצא נגד התפיסה העתיקה שהשכר ועונש הם חומריים בלבד, ומדריך את תלמידיו שלא להישאר בתפיסה הילדותית (להגדרתו) לפיה לימוד התורה הוא בשביל השכר, אלא תכלית הלימוד היא הלימוד עצמו. המשפט המרכזי עליו מסתמך הרמב"ם הוא: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס" ממסכת אבות, פרק א' משנה ג'.

[עריכה] הקדמה למסכת אבות ("שמונה פרקים")

בהקדמה למסכת אבות, הרמב"ם מנתח ענינים שונים הנוגעים לנפש האדם. הקדמה זו מחולקת לשמונה פרקים ומכאן בא לה שמה הידוע יותר "שמונה פרקים לרמב"ם"
ההקדמה מחולקת לשני חלקים:
בפרקים א'-ה' הרמב"ם מציג את גירסתו לאתיקה האריסטוטלית - תורת הנפש ותורת המידות (שניים שהם אחד מפני שתורת המידות נגזרת מתורת הנפש).
בפרקים ו'-ח' הוא נותן לתפיסה זו הקשר יהודי ועוסק בנושאים כמו חלוקת המצוות וטעמי המצוות, תורת הנבואה, השגחה וידיעת האל - נושא הכולל את הבחירה החופשית של האדם.

[עריכה] תורת הנפש ותורת המידות

נפש- פנימיותו של האדם, אומנותו, אמונתו. הרמב"ם קובע ש"נפש האדם אחת היא", זוהי קביעה מהפכנית מפני שאפלטון ניסה לבסס טיעון בדבר שלושה סוגי נפשות. אדם נולד כלוח חלק, "טבולה ראסה", ויש לו את החירות לבחור את הכיוון של הנפש, ולהוציא את יכולותיו מן הכוח אל הפועל.

הנפש מתחלקת לחמישה חלקים, חמישה כוחות שנמצאים בחמש קומות: הכוח הזן: הכוחות הטבעיים הפועלים באדם, הרופא מטפל במחלות. מדובר בכוחות גופניים, מושך, מחזיק, מעכל, דוחה, מוליד וכו', אלו הם כוחות שאין לאדם שליטה עליהם. הכוח המרגיש: אדם משתמש בחמשת החושים בכדי להרגיש- ראייה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם. הכוח המדמה (מלשון דמיון): כוח הלימוד, אחרי שאנו בריאים, ומשתמשים בחושים אנחנו יכולים לבנות את התמונה השלמה, זה כוח הדמיון, לעצום עיניים ולהיות מסוגל לתאר תמונה שלימה. הכוח המתעורר: לאדם יש את היכולת להכריע, לעשות או לא לעשות דבר מסוים. ללכת בדרך מסוימת או לא ללכת, זהו כוח הרצון וההחלטות המוסריות מתאפשרות בזכות הכוח המתעורר. הכוח השכלי: הכוח הרציונאלי. בהקבלה של הנפש לגוף, כך הכוח השכלי לנפש, הנפש של הנפש. מטרת האדם היא להפעיל את הכוח הרציונאלי, הכוח נמצא לאדם אשר הוא משכיל. זהו הכוח המייחד את האדם מן החיות והצומח, לחיות ולצומח אין שכל, הם פועלים בצורה אינטואיטיבית. לכוח הרציונאלי יש תת חלוקה, הפעולה במישור השכלי ובמישור המעשי. באופן המעשי- זה המעשה שעליו צריך להפעיל את המחשבה, זה נקרא: "כוח מחשבתי מעשי", בעלי מקצוע, אדריכל, מהנדס. ויש גם את "מלאכת מחשבת" שזו האומנות והיא במישור השכלי. באופן השכלי- ישנו את הכוח העיוני, כוח אחד (בניגוד למעשי שיש בו שני כוחות) האדם משתמש בכוח העיוני בכדי להתעסק במדעים ובחוכמות, פילוסופיה, מתמטיקה, לוגיקה וכו'.

הרמב"ם מדגיש שהכוחות הפועלים באדם הקרויים נפש והכוחות הפועלים בחיות גם קרויים נפש, הם אינם כוחות דומים, "אין נפש האדם כנפש החמור", למרות ששמם דומה. ארבעת החלקים הראשונים, הולכים עם האדם עם מותו, אבל הכוח השכלי הוא נצחי. האדם שמצליח להוציא את הכוח השכלי מן הכוח אל הפועל, קנה לעצמו נצחיות.

בחלק הראשון של המורה נבוכים, בפרק ס"ט הרמב"ם מדבר על השכל של האל, השכל של האדם וההבדל ביניהם. השכלת האל: גישת הרמב"ם הפוכה בנקודה הזו מהגישה האריסטוטלית. אריסטו טוען בספר "מטפיזיקה" (הספר ה- 12, פרק ט') שהאל הוא בשמיים ולא יורד אל בני האדם, אבל ביהדות טבעו של האל שונה כפי שאפשר ללמוד מן הפסוק השכיח הבא:"וידבר ה' אל משה לאמר", כלומר- יש קשר ישיר בין האל לבני האדם. הרמב"ם קובע שאצל האל ההשכלה מתרחשת כל הזמן, האל משכיל את עצמו, האדם לא משכיל את עצמו כל הזמן, לעתים הוא ישן ולעתים אוכל, אבל כאשר הוא מצליח להשכיל את עצמו, הוא יכול להשתוות לאל במידה מסוימת.

בהלכות יסודי התורה (קובץ ההלכות הראשון בספר המדע שהוא הספר הראשון ב"משנה תורה") בפרק ב' הלכה י' הרמב"ם מדבר על יסודות פילוסופיים. הוא טוען: "הבורא, חייו ודעתו אחד הם, הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכול אחד" למרות שאלו דברים קשים להבנה, על האדם להתאמץ ולנסות להבין את הדברים על בוריים. אומרים חַי העולמים ולא חֵי העולמים מפני שאין הבדל בין עולמו של האל למחשבתו, יש אחדות ביניהם, אחד הם.

שלושה כוחות בהשכלתו של אדם- השכל: הדעה, תהליך ההכרה, פעולה שכלית. המשכיל: הסובייקט, היודע, המכיר – האל או האדם. המושכל: האובייקט או הידוע, העול או המוכר. אצל האל מדובר בשמות נרדפים. האל ברא את העולם לא רק ברמה חומרית אלא גם מהות העולם נקבעה על ידו, ניקח את העץ לדוגמה, נפרק אותו עד לאטומים ואנרגיה אבל גם יש "עצוּת" המהות של העץ, הקב"ה משכיל אותו תמיד, ההפשטה היא לא רק הפרדת חומר (עץ) וצורה (המהות של העץ), אלא גם התחברות לשכלים הטהורים, העליונים. רגליים על הקרקע והראש בעולמות העליונים, זהו החיבור השלם ביותר של השכל עם המשכיל והמושכל.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יצחק שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, מעלה אדומים, תשנ"ב.