כיסוי הדם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כיסוי הדם היא מצווה לכסות בעפר את הדם של עוף או חיה טהורה, לאחר שחיטתה.
מקור מצוות כיסוי הדם בתורה הוא בספר ויקרא פרק י"ז, פסוקים יג-יד: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר. כי נפש כל בשר נפשו בדמו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו ..."
הלכות כיסוי הדם מופיעים במשנה במסכת חולין פרק ו'.
[עריכה] פרטי המצווה
חובת כיסוי הדם חלה רק על עופות וחיות ולא על בהמות שדמם עולה על מזבח העולה ומשמש לכפרה. הכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה חייב בכיסוי הדם מספק. המצווה חלה על כל חיה ועוף ללא קשר לשאלה האם היא ניצודה או גודלה בשבי.
המצוה היא לכסות בעפר, אך הגדרת המילה 'עפר' בהלכה כוללת חומרים נוספים: עפר, סיד, אבנים או חרשים שחוקות, וכדומה.
המצווה חלה בראש ובראשונה על השוחט, אולם מי שראה דם חיה שלא כוסה על ידי השוחט, חייב לכסותו.
כבכל המצוות המעשיות לפני ביצוע המצווה יש ברכה מיוחדת: ברוך אתה... וציוונו על כיסוי הדם".
חובת הכיסוי כה חשובה, עד שההלכה קובעת, באם אין לשוחט עפר לכסות את הדם - אסור לו לשחוט לכתחילה, עד שימצא עפר. ביום טוב, מכיוון שאסור לחפור על מנת לקחת עפר לכיסוי הדם, אם אין עפר מוכן אסור לשחוט חיה או עוף.
[עריכה] מטעמי המצווה
בספר החינוך כתוב שמכיוון שהדם הוא הנפש, יש לכסות את הדם ולהסתירו לפני אכילת בשר, כי יש אכזריות מסוימת באכילת הבשר בעוד הנפש נשפך לפני האוכל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- עניין כיסוי הדם, הייד פארק (חברה) - פורומים
- הערך כיסוי הדם ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת