כתבי קודש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לרבות מהדתות יש כתבי הקודש משלהן, המהווים טקסט יסוד לדת, ופעמים רבות מיוחסת כתיבתם לכוח עליון (אלוהים), שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. לעתים מלווה את הכתבים תורה שבעל פה, דהיינו פרשנות העוברת במסורת אוראלית. גם התורה שבעל פה הופכת לעתים לכתובה, ואף היא זוכה לעתים למעין קידוש וקאנוניזציה.
כתבי הקודש של הדתות המרכזיות:
- יהדות: התנ"ך
- נצרות: הביבליה (הברית הישנה (התנ"ך במהדורה הנוצרית) והברית החדשה)
- אסלאם: הקוראן
- הינדואיזם: ודות, בהאגאוואד גיטה
- בודהיזם (אף כי יש כאלה שאינם רואים בו דת): קנונים ובראשם הקאנון הפאלי
את הביטוי "כתבי הקודש" (בה"א הידיעה), יש לפרש על-פי ההקשר, כלומר על פי דתו של הדובר או על-פי הנושא שהוא עוסק בו.
כתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה, אם כי יש עדיפות מובהקת לשפה המקורית שבה נכתבו כתבי הקודש (להמחשה ראו: תרגומי התנ"ך). לעתים מעניקה הסמכות הדתית העליונה בדת מסוימת הכרה רשמית לגרסה מסוימת של כתבי הקודש של דת זו.
בנוסף לטקסים דתיים, שבהם מקומם של כתבי הקודש מובן מאליו, משולבים כתבי הקודש גם בטקסים חילוניים. דוגמה מובהקת לכך היא טקס השבעתו של טירון בצה"ל, שבסיומו מוענק לחייל עותק של התנ"ך. במדינות שונות נדרשים עדים להישבע על כתבי הקודש קודם שהם מתחילים בעדותם.
