מרד גטו ורשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יהודים נתפסים בסיום המרד בגטו ורשה.

מרד גטו ורשה (1943) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, והוא אחד מסמליה של ההתנגדות היהודית בשואה. התאריך בו פרץ המרד נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה של מדינת ישראל.

[עריכה] הרקע למרד

גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. כל עוד חשבו יהודי הגטו שהם יצליחו להישאר בחיים ולראות את קץ המלחמה, רובם תמכו בסוג של התנהגות שתאפשר לקהילותיהם להישאר בחיים, כפי שהציעו ראשי היודנראט. הם היססו להתחיל בהתקוממות כל עוד יש שביב של תקווה להצלה, גם אם חלקית. הם העדיפו לנסות עד כמה שניתן להציל את חייהם על פני התנגדות, שהסיכוי להישאר בחיים בה הוא קלוש ביותר. ארגוני הלחימה נהפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך שיש ללכת בה, לביצוע מרד כעניין של כבוד כאשר יאזלו כל הסיכויים להינצל. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. כחצי שנה לאחר תחילת הגירוש ירד מספר יושבי הגטו מ-350 אלף ל-60 אלף. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו בגטו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למחנות השמדה.

לאורך 1942 החלה בניית התנגדות יהודית כנגד הכוחות הנאצים. כך לדוגמה, הוקם "הגוש האנטי פאשיסטי", בראשו עמד הקומוניסט פנחס קארטין, וסגנו היה מרדכי אנילביץ'.

[עריכה] כוחות ההתנגדות

ערך מורחב – הארגון היהודי הלוחם

ערך מורחב – ארגון צבאי יהודי

אנשי ארגונים ותנועות נוער הקימו בסוף יולי 1942 את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שנועד לנהל מרד בנאצים. מפקדת הארגון היהודי הלוחם כללה נציגים של תנועות שונות בגטו, רובן תנועות נוער, שאופיין סוציאליסטי:

מרדכי אנילביץ' (מתנועת השומר הצעיר) - מפקד ארגון אי"ל, אחראי על מחלקת הארגון. אנילביץ' נתפס בזיכרון ההיסטורי כמפקד המרד בגטו.
יצחק (אנטק) צוקרמן (מתנועת דרור-החלוץ) - סגנו של אנילביץ', אחראי על חימוש.
מארק אדלמן (מתנועת הבונד) - אחראי על ביון.
יוחנן מורגנשטרן (מתנועת פועלי ציון צ.ס.) - אחראי על כספים.
הרש ברלינסקי (מתנועת פועלי ציון שמאל) - אחראי על תכנון.
מיכאל רוזנפלד.

במקביל לארגון זה פעל ארגון צבאי יהודי (אצ"י), אשר הוקם בתחילת שנת 1940 ורבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, או צעירים מקרב מעמד הבורגנות בורשה. מנהיגיו היו:

פאוול פרנקל, מנהיג בארגון, ראש מחלקת הארגון, וראש המחלקה הצבאית עם אפלבוים.
דוד אפלבוים, אחראי מחלקת קשרי חוץ (בעיקר קשר למחתרת הפולנית), ומנהיג (כפי הנראה מנהיג פוליטי) של הארגון.
לאון "לייב" רודל, אחראי על מחלקת מודיעין ואיסוף מידע.
דוד ודובינסקי, ראש הנציגות הפוליטית שפעלה במקביל למטה.

[עריכה] ההכנות למרד

מפת גטו ורשה בזמן המרד. הצבעים מסמנים את שטחי הגטו המיושבים לאחר האקציה הראשונה. הנקודות מראות מקומות לחימה בזמן המרד. לפירוט נוסף לחצו על התמונה.

המורדים חפרו מקומות מסתור מתחת לבתים ובתוך תעלות הביוב ואגרו בהם מזון. השגת הנשק למאבק הייתה קשה, משום שהמורדים נאלצו ליצור קשר עם אנשי המחתרת הפולנית מחוץ לגטו, שרבים מהם היו אנטישמיים. עלות הנשק הייתה גבוהה מאוד, והגבילה את כמות הנשק. הנשק הוברח מפורק והורכב מחדש בגטו. כמו כן, המורדים אילתרו אמצעי לחימה מתוצרת עצמית, בעיקר בקבוקי מולוטוב.

[עריכה] תיאור הלחימה

תושבי הגטו הסתתרו בבונקרים. על פי האומדן, היו במסגרת הארגונים אי"ל ואצ"י כ-800 לוחמים. ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות. האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד, יחסית, בחימוש כבד יותר. מפקד האצ"י, על פי המשוער, היה פאוול פרנקל. המורדים הצליחו להפתיע את הגרמנים. הגרמנים הביאו כוחות משוריינים והבריחו את היהודים מהבונקרים באש ובגז. הגטו החזיק מעמד כחודש ימים עד לחיסולו הטוטאלי. תעלות הביוב, שהיו עורק חשוב להעברת קשר, מידע ואמל"ח, שימשו בתום המרד לבריחת יהודים בודדים לצד הפולני.

אנשי מחתרת יהודים שנתפסו בידי חיילי אס. אס. במהלך מרד גטו ורשה.

ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הגרמנים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. במהלך חיפושי הגרמנים אחר הבורחים הם נתקלו באש מיושבי הגטו, הפתעתם מן האש הביאה לנסיגתם המהירה מן הגטו.

ב-19 באפריל 1943, בערב פסח, נכנסו הגרמנים לגטו במטרה לחסלו, בראשם עמד גנרל האס אס והמשטרה יורגן שטרופ. הם נעזרו בכוח שריון ובחיל רגלים שמנה כ-2,000 לוחמים.

כאשר צעדו הגרמנים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הגרמנים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש.

בצהרי אותו יום חל אירוע סמלי ויוצא דופן על ידי כוחות המרד היהודיים. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו שני נערים, וקיבעו עליו שני דגלים: הדגל האדום-לבן, דגל הפולנים, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו אצל הפולנים למראה הדגלים, בשמעם את היריות והפיצוצים ובראותם את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר; כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הגרמנים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים ניצבו על הבית דגלי המרד. רק לאחר קרבות רבים הצליחו הגרמנים להשתלט על הבית ולהוריד את הדגל ממנו.

בבוקר ה-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה.

בשלב זה החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. הגרמנים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והיהודים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות.

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18

אנדרטה בורשה לזכר מורדי הגטו, מעשה ידי נתן רפפורט

הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מוגבל. הארמיה קריובה לא השתתפה בלחימה, ולמעט יוזמה מקומית של אחד מן הקצינים שתקף בראש אנשיו עמדה גרמנית ב-20 באפריל, היה היחס למרידה אדישות. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמיה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קוי התחבורה של הגרמנים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת, ונראה כי ערכן היה סימבולי בלבד. חשב להדגיש כי גם פנייתו של ראש הממשלה הגולה הפולנית לראשי המחתרת הפולנית, בבקשה לסייע למחתרת היהודית לא עזרה, ויחס המחתרת הפולנית נותר כשהיה.

הלחימה נמשכה מבית לבית עד ה-16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ' וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הגרמנים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם אי"ל שמחה רותם (קאז'יק). ב-16 במאי 1943 מכנס הגנרל יורגן שטרופ את כוחותיו לצפות בפיצוצו של בית הכנסת הגדול בווארשה. בצעד סמלי זה בא סוף למרד, ושטרופ מדווח למפקדיו כי "גטו ורשה איננו עוד".

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

דני דור (עורך), גיבורים ונואשים - 60 שנה למרד גטו ורשה, הוצאת בית לוחמי הגטאות.
מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה - התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, הוצאת יד ושם, 2004.
ישראל גוטמן, "איך כותבים היסטוריה - על מרד גטו ורשה", ב-ילקוט םורשת 80, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ת"א, דצמבר 2005.
ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ’ ולחימת גיטו ורשה, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1993.