עגלה ערופה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בהלכה היהודית, מצוות עֶגְלָה עָרוּפַה הוא טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח.
[עריכה] תיאור המצוה
דיני המצוה מובאים בספר דברים, פרק כא. אם נמצא בארץ ישראל יהודי מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים זקני העיר הקרובה ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות. לאחר מכן, קוברים את המת באותו מקום, ומבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן". המונח "נחל איתן" בתורה אינו משמש כמשמעותו בימינו, של נחל שזורמים בו מים תמיד, אלא של נחל יבש וקשה. אז, עורפים את ראש העגלה בעזרת סכין וקוברים אותה שם. חכמי בית הדין וחכמי העיר רוחצים את ידיהם ואומרים בזמן שהם עומדים בנחל: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’, ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל". על פי חז"ל, משמעות הכרזה זו של "ידינו לא שפכו" היא שזקני העיר אומרים שלא נמנעו מללוותו ומלתת לו אוכל.
המשנה מציינת שמשרבו הרוצחים, הטקס בוטל. (סוטה פרק ט, משנה ט) בתוספתא מוסבר שהמצווה בוטלה משום שהיא נעשית רק כאשר לא נודע מי הרוצח, ובתקופה זו היו רוצחים בגלוי. (תוספתא סוטה פרק יד, הלכה א)
דיני העגלה הערופה מפורטים בפרק ט' במסכת סוטה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
ידינו לא שפכו, אודיה צוריאלי על אחריות רוחנית נוכח גילויי אלימות, באתר כתבים
עגלה ערופה באנציקלופדיה יהודית "דעת"
