פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתום מלחמת העולם השנייה נותרו ברחבי אירופה מאות אלפי פליטים יהודים, רובם ניצולי השואה שהצליחו לשרוד את המחנות והגטאות השונים או שהסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] השהות באירופה ופדיון ילדים
בתום מלחמת העולם השנייה נותרו ברחבי אירופה מאות אלפי פליטים יהודים, רובם ניצולי שואה. חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. אחרים, בעיקר ממזרח אירופה, לא רצו לחזור ואלה שחזרו - לא תמיד התקבלו בברכה (בחלק מהמקרים, כמו בפולין, התבצעו אף פוגרומים ביהודים). ארגון הבריחה עזר להם לעבור ממזרח אירופה למערבה ומשם- לארץ ישראל. תחילה העבירו פליטים למחנות העקורים ולאחר תחילת האיבה בין ברית המועצות והמערב החלו אנשי התנועה להבריח פליטים ממזרח אירופה לשטחים בשליטת המערב.
בעייתי במיוחד היה גורלם של הילדים. חלקם הוסתרו בבתי זרים והיה צורך לקחתם לפעמים תוך התנגדות המשפחה (מטעמים של קשר נפשי או דרישה כספית מהפודים) וחלקם שוטטו ברחובות לאחר שהצליחו לשרוד, להסתתר או שנזרקו מהמשפחה שהסתירה אותם. ועדים של הקהילות היהודיות ניסו לעזור בלינה ועזרה לפליטים וחיפוש ילדים יהודים ופדיונם, אך משאביהם היו מצומצמים מאוד.
ניצולי השואה החלו לחפש את יקיריהם במקומות בהם רוכזו היהודים או את ילדיהם שנתנו למסתור ולרוב לא מצאום. במקרים רבים, במיוחד במזרח אירופה, הם נתקלו באנטישמיות רבה שהקשתה על הליך החזרה לחיים והחזרה לארצותיהם. רבים בחרו להגר ממולדתם בשל כך. רבים היו הפליטים היהודים שנדדו ברחבי אירופה כדי למצוא מקום להתחיל בו חיים חדשים.
מספר ארגונים כגון הג'וינט ו"ועד ההצלה" של הסוכנות היהודית טיפלו באיתור יתומים או ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות, במשלוח עזרה כספית וחומרית ליהודים ובהברחת פליטים יהודים לגבול בטוח.
[עריכה] מחנות העקורים
הפליטים היהודים שהתקבצו בארצות אירופה היו חסרי בית היות וכל רכושם נגזל בשואה. בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, שם הם חיו בצפיפות גדולה. חלק מהפליטים אף שוכנו בתוך מחנות הריכוז וההשמדה ששוחררו. 250,000 פליטים שכנו במחנות שניהל הג'וינט. בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, כי הסובייטים סרבו להכיר בכך שמצבם שונה ממצב שאר הפליטים.
ארגונים יהודיים, בעיקר הג'וינט, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה. הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים נתארגנו בברגן בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן נתארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטרונים ותנועות נוער והוצאו גם עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש.
[עריכה] מחנות המעצר בקפריסין
מרבית יושבי מחנות העקורים הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל, אך שלטון המנדט הבריטי הטיל הגבלות חמורות על כניסת יהודים והתאמץ לעצור ספינות מעפילים שניסו להביא פליטים יהודים ארצה חרף האיסור. הבריטים ניסו למנוע את ההעפלה בדרכים שונות: הם אסרו על פליטים יהודים להיכנס לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, הפעילו לחץ פוליטי על מדינות שונות כדי שימנעו הפלגת ספינות מתחומן ונקטו באמצעי לוחמה שונים כדי ללחום באניות המעפילים שהגיעו לארץ ישראל.
מאוגוסט 1946 החליטה ממשלת בריטניה לגרש את המעפילים המגיעים לארץ אל האי קפריסין, שהייתה גם היא תחת שלטון בריטי, והושיבה אותם במחנות מעצר. על אף שרעיון זה הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו וקהקליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף", אשר אליהם הופנו בעיקר תינוקות וחולים.
התנאים במחנות היו קשים: הצפיפות הייתה רבה, הייתה הקצבה קטנה של אוכל ומים, שלטונות הצבא הגבילו את פעילויות העצירים, בני משפחה הופרדו זה מזה, ולעצירים לא הייתה תעסוקה. כמו כן, הצבא הבריטי לא ידע כיצד לנהוג בעצירים ולא ידע מהם זכויותיהם.
במשך שנות הפעילות של המחנה עבדו בו שליחים תושבי ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות, שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,000 ילדים נולדו במקום.
[עריכה] ועדות חקירה וגורל הפליטים
נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן, הקים ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. ארל הריסון, ראש המשלחת, ציין בדו"ח את הדברים הבאים:
- "כפי שהדברים נראים כעת, נראה שיחסנו אל היהודים אינו שונה מיחס הנאצים אליהם, מלבד זאת שאיננו משמידים אותם. הם עודם מצטופפים במחנות ריכוז, אך הפעם תחת משמר כוחותינו ולא תחת חיילי האס אס. מראות שכאלו מובילים לתהייה שמא הגרמנים, העדים למעשינו, יראו בנו את ממשיכי דרכה של המדיניות הנאצית או לפחות יסיקו מכך שמחלנו להם על מעשיהם."
הזעזוע ממסקנות הוועדה, שגרר אחריו לחץ ציבורי ופוליטי בארצות הברית, גרם לאמריקאים ולבריטים להקים את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייה של 100,000 יהודים לארץ ישראל. כדי למצוא מוצא מן הסבך, הוקמה ועדה מעורבת שנייה. הצעתה, שנתפרסמה בשם תוכנית מוריסון, דיברה בין היתר על הגירת 100,000 נפש רק לאזור יהודי זעיר בארץ-ישראל, לאחר חלוקתה. הן המנהיגות הערבית והן ההסתדרות הציונית דחו את ההצעה. לבסוף החליטה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו"ם.
רק לאחר הקמת מדינת ישראל הורשו הפליטים במחנות השונים לעלות ארצה, כחלק מגל העלייה ההמונית. עוד לפני כן הועלו כ-20,000 פליטים מאנשי הגח"ל, שהיו נחוצים לעזור בקרבות מלחמת העצמאות. בינואר 1949, חצי שנה לאחר הקמת המדינה, הותר למעפילים שנכלאו בקפריסין להגיע לישראל. בשנים 1953 -1954 נסגרו סופית המחנות בגרמניה, כשמרבית יושביהם עלו לישראל ואחרים בחרו להגר לארצות הברית או להישאר באירופה.
יישובים ושכונות בישראל הוקמו על-ידי ניצולי השואה או למענם. בחלק מהמקרים בא שם היישוב או השכונה לרמז על מקורם של התושבים. דוגמה לכך הם המושב אודים ושכונת גאולים ברמת השרון.
[עריכה] התמודדות נפשית של הניצולים
השואה הינה אחת מהטראומות הנוראות ביותר שיכול לחוות האדם. ניצוליה סבלו באופנים רבים ושונים, גופנית, נפשית ורוחנית.
היו הבדלים ניכרים בעצמת הפגיעה הטראומטית בקרב ניצולים שונים: השואה לא ביטלה את ההבדלים האישיותיים של הניצולים, והתמודדות אתה לא הייתה זהה. תהליך החלמתם של הניצולים היה קשה בכל מקום בו החליטו לגור. לחלקם הייתה פגיעה טראומטית חזקה במצבם הפיזי והנפשי, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע רוחני גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" שאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהשרדות, וגם בתחושה שהם זכו בחייהם על חשבון אחרים (בשאלה ששאלו את עצמם: "למה דווקא אני שרדתי ואחרים לא?"). תקופה נוראה זו חרתה בחלק מהניצולים צלקות גופניות, נפשיות ורוחניות, שאופיינו בתסמונת מחנות הריכוז.
מנגד, רבים מהניצולים גילו כוחות התמודדות טובים בהמשך חייהם, שיקמו את חייהם, עברו למקום חדש, הקימו משפחה ופיתחו קריירות מצליחות.
בעקבות חשיפת השמדת יהודי אירופה, באה תקופה של שתיקה מצד הניצולים על מה שעבר עליהם בשואה. הם אצרו את הידע והתחושות בלבם, חלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר, אם מתוך נסיון להשתקם ואם כשנוכחו להיווכח שגילוייהם לא עניינו את הרבים, לא בישראל ולא בארצות אחרות, וכי אלה ממילא לא ישנו את מהלך הדברים בחברה (הדבר השתנה לאחר כשני עשורים, בהתאם לשינוי תודעת השואה בישראל ובעולם).
הניצולים נכנסו לתקופת השואה עם סגנונות התמודדות אישיים שונים, בעזרתם התמודדו גם בהמשך חייהם אחריה.
בישראל קיימת משנת 1987 עמותת עמך אשר מסייעת לניצולי שואה ובני משפחותיהם להתמודד עם בעיותיהם הנפשיות והחברתיות.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר (עורכים), שארית הפליטה 1948-1944, הוצאת יד ושם, 1991.
מחנות העקורים:
- יהויקים כוכבי, שורש לעקורים - תנועות הנוער במחנות העקורים בגרמניה 1945-1949. הספרייה הציונית, 1999.
- עדה שיין, מעקורים חסרי בית לשותפים במפעל הציוני - שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה וקרן קימת לישראל, 1997.
מחנות קפריסין:
- נחום בוגנר, אי הגירוש - מחנות המעפילים בקפריסין 1946-1948. עם עובד, 1991
- דוד שערי, גירוש קפריסין 1946-1949: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים. הספרייה הציונית, 1981.
התמודדות נפשית:
- י. דגני, "התקווה לאורך חייהם של ניצולי שואה", בתוך: מחקרים נרטיביים בחקר השואה, 1997
- ה. קליין, "החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה", בתוך: העולם אחרי השואה, 1993
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה באתר משרד החינוך.
- "לחיות חיים נורמליים"- מחנות העקורים באתר "יד ושם".
- נחום בוגנר, גירוש קפריסין, 1946-1948, באתר מטח.
- מחנות קפריסין באתר "ההגנה"
קטגוריות: תולדות עם ישראל | השואה | פליטים | העפלה | בעקבות השואה
