קרב גשר סטמפורד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| גשר סטמפורד | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||
|
|||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||
| ויקינגים | אנגליה | ||||||||||
| מפקדים | |||||||||||
| הראלד השלישי, טוסטיג גודווינסון | הרולד גודווינסון | ||||||||||
| כוחות | |||||||||||
| 3,000 חיילים | לא ידוע | ||||||||||
| אבדות | |||||||||||
| לא ידוע | לא ידוע | ||||||||||
הקרב על גשר סטמפורד נערך ב-25 בספטמבר 1066, בין כוחות אנגליים (סקסונים) שהונהגו בידי המלך הרולד גודווינסון לבין כוחות ויקינגים בראשותם של הראלד השלישי (הראלד הרדראדה - hardrada) מלך הנורבגים ושל בעל-בריתו טוסטיג – רוזן נורת'מבריה לשעבר, שגורש מנחלתו. הקרב נערך באזור מזרח יורקשייר וסימן את סוף הפלישה הוויקינגית לאנגליה, שתחילתה כמאתיים וחמישים שנה לפני כן. לאחר קרב זה שוב לא עלה צבא כיבוש סקנדינבי על אדמת אנגליה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע ההיסטורי
אנגליה של אמצע המאה ה-11 הייתה שרויה בתקופה של שקיעה מתמשכת. אחרון מלכי שושלת וסקס המפוארת והעתיקה היה אדוארד המוודה, מלך בובה, שהושם על כס המלכות בניגוד לאופיו ולשאיפותיו, רק כדי לשמש כלי בידי אינטרסים החזקים ממנו. אדוארד הקדיש עיקר זמנו לעיסוק בדת (ואכן היה למשך תקופה ארוכה הקדוש הפטרון של אנגליה לאחר מותו), והשליטה בפועל הייתה בידי גודווין רוזן וסקס, ממשפחה דנית. לאחר מותו של גודווין קיבל את תפקידיו בנו, הרולד גודווינסון. היה ברור כי לאחר מותו של אדוארד יעלו דרישות סותרות אחדות לכתר האנגלי. הראשונה של הרולד, אשר ידרוש להפוך את העובדה כי הוא שליטה דה פקטו של אנגליה בשלוש-עשרה השנים מאז מות אביו, להכתרה דה יורה. השנייה של הסקנדינבים שמעבר לים, אשר ירצו לחדש את מסורת מלכי אנגליה הגדולים ממוצא סקנדינבי (כמו המלך קאנוט הגדול) ואת מסורת הפלישות הוויקינגיות, והשלישית מאת הכוח החדש שהתגבש מעבר לתעלה, הנורמנים בראשות דוכס נורמנדי, ויליאם הכובש, אשר אדוארד הבטיח לו את כס המלוכה עוד בימי חייו.
הייתה זו פרשת דרכים חשובה בדברי ימי אנגליה. מלכותו של הרולד פירושה המשך השליטה הסקסונית באי, שכן הרולד נסמך על המוסדות הסקסונים ועל האצולה הסקסונית. כיבוש בידי הנורבגים פירושו הפיכתה של אנגליה לממלכה ויקינגית, והטיית הכף הדמוגרפית והתרבותית לכיוון שונה לחלוטין. על אף שאנגליה ידעה סדרה של פלישות ויקינגיות, ובחלקים נרחבים ממנה שרר החוק המכונה "דיין לאו" החוק הדני, עדיין היה גרעין השליטה התרבותי והמדיני במדינה סקסוני. הכיבוש הנורמני פירושו צירופה של אנגליה ליבשת אירופה, והפעלת משטר פאודלי תחת כובש זר.
אדוארד המוודה מת ב-5 בינואר 1066. כבר למחרת היום נפגשו חברי הויטנגמוט, מועצה של כשישים בישופים ולורדים שעזרו לנהל את אנגליה, והם החליטו על מינויו של הרולד מווסקס למלך אנגליה הבא.
[עריכה] החלטתו של הרולד
במאי 1066 שמע הרולד כי צבאו של טוסטיג, רוזן נורת'מבריה לשעבר שגורש מממלכתו, ואשר היה בנו של גודווין ואחיו למחצה של הרולד – נחת בחופו של האי וייט, ואילץ את תושבי המקום לתת לו כסף ואספקה. הרולד וצבאו צעדו צפונה אל האי, אך עד שהגיעו צבאו של הרוזן מורקר כבר הניס את טוסטיג.
האיום העיקרי על אנגליה ועל כס המלך הגיע מהנורמנים ומויליאם הראשון, דוכס נורמנדי. וכך, הציב הרולד את חייליו על חופה הדרומי של אנגליה וחיכה לנורמנים שיבואו. בספטמבר החליט הרולד לשחרר את צבאו אל ביתו, שכן האיכרים היו צריכים לקצור את היבול.
הרולד חזר ללונדון. שם שמע משליח כי הרלד הרדראדה מלך נורבגיה מתכוון לפלוש לממלכת אנגליה ולכבוש את כולה, בתגובה אמר המלך "אתן לו רק 6 רגל מהאדמה האנגלית; אולי, מאחר ואומרים שהוא איש גבוה, 7 רגל!". לאחר מכן, שמועות על השרפה שבוצעה בסקרבורו ב-15 בספטמבר הגיעו לאוזניו של הרולד ואילצו אותו להחליט החלטה קשה: האם להשאר בלונדון כנגד האיום הנורמני או לחילופין להלחם בטוסטיג ובהרלד הרדראדה ולעזור לרוזנים אדווין ומורקר.
ההחלטה של הרולד, לצאת ולהלחם בוויקינגים, אולי נשמעת מוזרה לחלק מההיסטוריונים שכן האיום הנורמני היה חזק בהרבה. אך עונת הסערות עמדה בפתח ושמועות סיפרו שבסערה האחרונה נפגע כלל הצי הנורמני (כמו גם חלק מהצי האנגלי) כך שפלישה נורמנית לא נראתה בזמן הקרוב. הרולד גמר אומר לצאת במהרה, להביס את האיום הוויקינגי ולחזור אל החזית הדרומית.
[עריכה] הקרב
[עריכה] המסע ליורק
צבאו של המלך הרולד התאסף, מורכב בעיקר מלוחמים שנקראו האוסקרלים (housecarls) ומאיכרים שנקראו פירדים (fyrds). הפירדים נקראו לצבא רק בשעות חירום, בעוד ההאוסקרלים היוו את החלק המאומן של הצבא וקיבלו תשלום בעבור שירותם. האיכרים חומשו מכל הבא ליד: אבנים, מקלות, קלשונים וכו', בעוד הלוחמים היו מצויידים במגן ובחרב. לוחמי העלית של ההאוסקרלים היו חמושים בגרזן דני, גרזן דו-ידני ענק ומעורר אימה. הרולד פנה צפונה עם צבאו, תוך שימוש בדרך הרומאית העתיקה שנסללה מלונדון צפונה, בה בשעה שהרלד הרדראדה הביס את כוחות מורקר בשער פולפורד ב-20 בספטמבר וארבעה ימים לאחר מכן, ב24 בספטמבר, כבש את יורק.
יורק נמצאת כ-320 קילומטר מלונדון. ביום ראשון, ה-24 בספטמבר, רק ארבעה ימים לאחר צאתו מלונדון, הגיע צבאו של הרולד לטדקסטר, שנמצאת כ-16 קילומטר מיורק. הרולד וצבאו עברו כשמונים קילומטר ביום. הייתה זו מהירות מדהימה לגבי אותם הימים, והיא חוללה הפתעה שהניחה בידי הרולד יתרון התחלתי בקרב.
הדרך הרומאית בה השתמש הרולד במסעו נמצאת בסמוך לגדה הדרומית של נהר הוורף (wharfe), רק 3.5 ק"מ ממקומן של ספינות הצי הוויקינגי.
בטדקסטר התחיל הרולד ללקט מידע. הוא שמע בראשונה על הפסד הרוזנים בשער פולפורד. צי המלחים הקטן של הרוזן מורקר סיפק כמה פרטי מידע מועילים להרולד: טוסטיג, הרדראדה וצבאם עזבו את יורק וחזרו לכיוון הספינות. ומאנשים ששהו ביורק בזמן כניעתה שמע הרולד כי אנשי העיר התחייבו להעביר לוויקינגים אספקה ובני ערובה, וכך גם ממלכת נורת'מבריה שמתכננת לספק 100 בני ערובה ואספקה לוויקינגים בגשר סטמפורד.
בהתבסס על מידע זה, החליט הרולד לקחת את צבאו ליורק בבוקר שלמחרת, לבסס שם את שלטון אנגלי מחודש, ואז לתקוף במפתיע את הנורדים בגשר סטמפורד, שבו יוכל לתפוס אותם לא מוכנים.
[עריכה] יום הקרב
בבוקר ה-25 בספטמבר הגיעו המלך וצבאו ליורק, שם גייס המלך כל לוחם אפשרי והמשיך לגשר סטמפורד שממוקם כ-9 קילומטר צפונית מזרחית ליורק. הצבא נשאר בצמוד לדרך המלך הרומאית עד לנקודה בה הנורדים יכולים כמעט ולראות את הצבא האנגלי, אז הם הסתתרו תחת שער הלמסלי. הם המתינו שם לאחר שהוויקינגים נרגעו, חלקם פשטו את בגדיהם והשתזפו, אחרים השתכשכו במי נהר דרוונט והתחילו לשחות בו. כאשר החליט הרולד שהגיע הרגע המתאים, הורה לצבאו לתקוף.
צבאו של הרולד עלה על הגבעה בשאון קולות, השמש שהשתקפה ממגני וחרבות האנגלים סינוורה את עיני הוויקינגים הנדהמים. הנורדים לא העלו על דעתם שיאלצו להילחם על הגשר. הם הותירו בספינות את שריונותיהם ושליש מ-5,000 האנשים שתקפו את יורק.
[עריכה] הקרב
הוויקינגים היו מחולקים לשתי קבוצות: אחת עומדת בחלקו הצפוני של הגשר, קבוצה קטנה שנעמדת אל מול כלל הצבא האנגלי, בעוד הקבוצה השנייה, הגדולה, בצדו הדרומי של הגשר.
הרדראדה לא הכיר את השטח וגם לא תכנן תוכנית מראש למקרה של מתקפה. האח המורד של הרולד, טוסטיג, לעומת זאת, הכיר את האזור בזכות היותו רוזן נורת'מבריה במשך 10 שנים וגם יכול היה להעריך את יכולת הקרב של אחיו למחצה הרולד. הוא ייעץ להרדראדה לנוס עם כוחותיו אל עבר הצי, שם יצטרף אליו שאר צבאו. אך הנורדי דחה את התוכנית, באומרו כי פרשי הרולד ישיגו את הצבא ויטבחו בו במהירות.
לאחר שהחליט לקבל עליו את הקרב, הרדראדה קרא אליו שליח שיסור אל המפקד שנשאר עם הספינות ויקרא לו לבוא לעזרת צבא הוויקינגים. במהרה, קרא הנורדי לכל כוחותיו בצידו הצפוני של הנהר לעבור אל הצד הדרומי, משאיר רק כוח קטן לאבטח את הגשר בשעה שערך את צבאו, החיילים המשוריינים מקדימה, לאורך רכס 300 מטר דרומית מזרחית לדרוונט.
[עריכה] החייל הבודד
הכוח על הגשר לא היה מספיק לעכב את הצבא האנגלי שהביס אותו במהרה, אך מסופר כי ברסרק (לוחם ויקינגי המצוי בשכרון קרב - מעין טירוף ההופך אותו לאגרסיבי וחסר פחד) בודד נשאר על הגשר ומנע מן הצבא האנגלי לעבור עד אשר חייל ירד אל סירה תחת הגשר ותקע רומח בגופו של הוויקינג.
לסיפור גרסה שונה, לקוחה מהגרסה השלישית ל"היסטוריה האנגלו-סקסונית" בה נכתב אודות "חייל נורבגי שעמד כנגד האנגלים ומנע מהם לעבור את הגשר או לנצחו. אז איש אנגלי ירה לעומתו חץ, אך ללא הועיל, עד אשר הגיע אחר תחת הגשר ודקר אותו [הברסרק] עם החץ."
[עריכה] המשך הלחימה
המלך הרולד רכב לעבר טוסטיג והציע לו בתמורה לחזרתו לצד האנגלים את אדמתו הנורת'מברית בחזרה, ביודעו שהסיכוי שיענה בחיוב קטן, אך אם דבר כזה יקרה, יפגע במורל הוויקינגים. בתגובה שאל טוסטיג את הרולד אילו שטחים יתן להרדראדה אם ישחרר את צבאו והרולד ענה לו שהוא יעניק לנורדי 7 רגל של אדמה אנגלית משובחת.
לאחר שעברו החיילים האנגלים את הגשר הם הסתדרו בשורה ארוכה בעלת עומק של מספר חיילים. פונים אל הצבא הוויקינגי, החלו חיילי המלך לצעוד ואז לרוץ ולתקוף. כנגד הוויקינגים פעל חסרונו של השריון אך כנגד האנגלים פעל המסע המפרך שעברו באותו יום – 19 ק"מ, נוסף על המסע שעברו בארבעת הימים שלפני כן. הקרב היה עקוב מדם ושווה בין הצדדים. הראלד הרדראדה נפגע ראשון מחץ בגרונו. לאחר מכן לקח טוסטיג את הפיקוד, ושוב הציע לו הרולד להכנע, ולחזור בשלום עם אנשיו, אך הנורדים הודיעו כי טוב להם למות כולם יחדיו מאשר להכנע להרולד. גם לאחר מותו של טוסטיג המשיכו הוויקינגים להלחם בעוז ובקבוצות קטנות. צבא התגבורת שהגיע מהספינות הגיע מאוחר מדי ומעט מדי. כדי להקדים הגעתם הורידו מעליהם חיילי התגבורת את השריון וכך היו לחסרי כל תועלת ולא עזרו במאומה לכוחות הוויקינגים.
[עריכה] תוצאות הקרב
בשנת 1125 לערך כתב הנזיר פלורנס מוורקסטר על תוצאות הקרב:"הרולד, מלך האנגלים, אישר לאולאף (olaf), בנו של המלך הנורבגי, לחזור הביתה ללא מפריע עם עשרים ספינות ועם אלו ששרדו, אבל רק לאחר שנשבע לכניעה ונתן את כל שבויו". הגרסה הרביעית של "היסטוריה אנגלו-סקסונית" מספרת בערך אותו סיפור וכך גם מקורות נוספים, לפעמים עם שמות שונים לבנו של המלך הנורבגי, ומספר ספינות שונה אך קטן מ-25.
הקרב הביא לסוף הפלישות הוויקינגיות לאנגליה, והיה לנקודה מרכזית בפעילות הוויקינגים באזור. המלך הרולד לא זכה לרגע שקט לאחר קרב זה, וביום הניצחון הגדול בגשר סטמפורד הביאו לו שליחים את הידיעה כי מתחרה נוסף על כתרו, ויליאם, דוכס נורמנדי, נחת בראש צבא גדול בחופה של פוונסי. קצת יותר משבועיים לאחר מכן ב-14 באוקטובר, לאחר שהצעיד את צבאו כל הדרך חזרה מיורקשייר, נחל תבוסה נחרצת מידי ויליאם הכובש בקרב הייסטינגס, שסימן את תחילת הפלישה הנורמנית לאנגליה.
בהכרעה על דרכה של אנגליה - סקסונית, ויקינגית או נורמנית, סימן הקרב את סופו של האיום הוויקינגי על שלמות המדינה האנגלית ועל כתרה. התרבות הוויקינגית, הלשון הוויקינגית והמוצא הוויקינגי נותרו בעלי השפעת מה על האנגלים, אך לאחר הקרב על גשר סטמפורד לא חזרו אנשי הצפון למצב בו הייתה להם היכולת לארגן כוח שיפלוש לאנגליה ויטען לשליטה בה.
