שבט דן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שבט דן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. השבט נקרא על שם דן, בנו החמישי של יעקב אבינו, בנה בכורה של זלפה, שפחתה של רחל.

יש להניח שסדר מניינם של השבטים באזכורים שונים בתנ"ך מעיד על חשיבותם ביחס לשבטים האחרים. בברכת יעקב מוזכר דן במקום השביעי, מייד לאחר בניה של לאה, כלומר בכור בני השפחות. לעומת זאת בברכת משה (דברים ל"ג) מוזכרים בני השפחות לאחר בני הגברות אך דן מוזכר שני, לאחר גד הצעיר ממנו. כך גם בשירת דבורה (שופטים ה', יז), לאחר שבטי בני הגברות (רחל ולאה) דן מופיע אחרי גד.

בעקבות ברכתו של משה לשבט דן "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח..." הסמל שנבחר עבור שבט דן בבתי כנסת ובאומנות היהודית תמיד היה הנחש.

[עריכה] שבט דן במסע במדבר

בעת המסע במדבר היה שבט דן השבט השני בגודלו. 62,700 נפש במניין הראשון (במדבר ב'), ו- 64,400 נפש במפקד השני (במדבר כו'). אף על פי כן דן נמנה במקום העשירי בלבד בשני המיפקדים. גם את קורבנו בעת חנוכת המשכן הוא העלה ביום העשירי בלבד.

נשיא השבט בעת המסע במדבר היה אחיעזר בן עמישדי (במדבר, א', יב). מקום חנייתו של השבט היה מצפון למשכן, ובעת מסעות הוא היה אחרון, יחד עם אשר ונפתלי (במדבר כז).

[עריכה] שבט דן בתקופת ההתנחלות

עם ההתנחלות בארץ ישראל קיבל דן את צפון שפלת החוף, בשכנות לשבטי בנימין, יהודה ואפרים, וגבולותיו היו בין העיר לוד ונחל שורק בדרום לנחל קנה בצפון. שבט דן תפס בכך את שטחה של מלכות גזר הכנענית. במזרח ובדרום מזרח מגיעה הנחלה עד מבואות בית שמש וכוללת את צרעה, ממנה בא המפורסם מבני השבט, הריהו שמשון.

נראה שלשבט דן הסתפחו משפחות מבני החיווי, מאזורי צפון הנחלה, בסביבות העיר שכם. נראה ששבט אפרים השתלט על אזורים אלו, והדף את שבט דן אל עבר שפלת החוף. "ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס" (שופטים א', לה).

אזור שפלת החוף היה אזור עימות מרכזי עם קבוצת ערי הפלשתים החזקות והחמושות היטב, ששכנו מדרום לנחלת דן. הפלשתים החזקים, בעלי מרכבות ברזל, דחקו את שבטי האמורי, ואלה מצדם הפעילו לחץ על גבולות נחלת דן ודחקו את השבט אל תוך ההרים, הלאה מהים. "וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק".

סיפורי שמשון הם רמז למאבק העיקש של בני השבט לשרוד בנחלתם מול לחצם הגובר של הפלשתים, לאחר שאלה מיגרו את שארית האמורי. נראה שבני השבט ניהלו מאבק גרילה בפלשתים, לפי האמור: "דן שפיפון עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור" (בראשית מט'). ממשפט זה אפשר אולי גם להסיק שחלק מכלכלתם של בני השבט הייתה משוד שיירות.

עם זאת לא יכול השבט לעמוד לבדו מול העוצמה הצבאית של הפלשתים ונאלץ לנדוד ולהתיישב בצפון מזרח הארץ, בקרבת הנחלים דן ובניאס (שופטים, יח). נראה שבמקומו החדש צבר השבט, שעתה היה מהקטנים בשבטי ישראל, עוצמה צבאית ניכרת, והשתלט על שטח רחב שכלל את עמק החולה הפורה, אבל בית-מעכה וחלקים מהבשן המערבי.

נראה שחלק מבני דן עדיין דבקו בנחלתם הקודמת וישבו לחוף הים התיכון. למדים זאת משאלתה של דבורה הנביאה: "ודן למה יגור אוניות?" (שופטים ב, יז).

העיר דן, היא העיר לייש לפני הכיבושים של דן, הפכה למרכז מנהלי ובעיקר פולחני חשוב מאוד. נראה כי בני דן אימצו פולחנים אליליים וכנראה קיימו אותם במקביל לדת היהודית.

המלך ירבעם בן נבט גם הוא קבע את העיר דן למרכז של פולחן יהודי, אך מסופר שבני דן הביאו עימם את האפוד, הפסל התרפים והמסכה ונראה כי הפולחן היה אלילי בחלקו או ברובו.

בתקופה זו הייתה דן עיר חשובה ומרכזית וזה מקור המושג מדן ועד באר שבע המוזכר פעמים מספר, ואין הכוונה שדן היא העיר הצפונית ביותר אלא העיר החשובה של הצפון, וכך גם באר שבע בדרום.

המלך הארמי בן-הדד בזז את נחלת דן אך היא המשיכה להתקיים באופן עצמאי. המלך תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, עלה על ממלכת ישראל בשנת 734 לפנה"ס ניתק את נחלת דן ואת כל צפון הארץ מממלכת ישראל והפך אותם לפחווה אשורית. ככל הנראה הוגלו רוב בני השבט ובכך הקיץ עליו הקץ.

בני הקהילה האתיופית היום משמיעים לעתים טענה, בלתי מוכחת היסטורית ומדעית, שהם בני שבט דן האבודים.

שבטי ישראל

ראובן | שמעון | לוי | יהודה | יששכר | זבולון | דן | נפתלי | גד | אשר | אפרים | מנשה | בנימין