שמחה אסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרב פרופ' שמחה אסף, רב והיסטוריון ישראלי. היה רקטור האוניברסיטה העברית (בשנים 1948-1950) ושופט בית המשפט העליון (משנת 1949).

[עריכה] קורות חייו

נולד כשמחה אוסובסקי ב-ט' בתמוז ה'תרמ"ט (1889), בלובן (מחוז מינסק, ברוסיה). למד בישיבות סלוצק וטלז, ובהיותו שם רבותיו היו הרב אליעזר גורדון (ר' לייזר טלזר) והרב איסר זלמן מלצר.

הרב אסף לא התחנך בצורה מסודרת בשום מוסד אקדמאי-חילוני, אולם בעת לימודו בישיבה עסק רבות בנושאים תורניים מחקריים. בין השאר היה בקי בספרי משפט זרים, כגון המשפט האירופי (בעיקר צרפת ואנגליה), המשפט הרומי, והמשפט האמריקאי. כשעלה לארץ בזמן העלייה השלישית (1921) שימש כמורה בבית המדרש למורים של תנועת המזרחי בירושלים; וכאשר נוסדה האוניברסיטה העברית (1925), הוזמן לשמש כמרצה לספרות הגאונים ובהמשך לספרות רבנית. כיהן גם כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים עוד כשישבה בבניין "טרה סנטה" ברחוב רמב"ן.

שימש כרב, והיה מוכר כתלמיד חכם "ליטאי", עקב לימודו בישיבות הליטאיות. בין השאר היה מוכר כבעל כושר רטורי גבוה, כששיעוריו היו פופולריים ביותר. העביר שיעור יומי בתלמוד, שהועבר ברדיו קול ישראל. הוא עסק אף בפעילות ציבורית, כשהוא פעיל בתנועת המזרחי, ובמערכת החינוך הדתי בישראל. כך בין השאר הוא ייצג את תנועת המזרחי בוועד הלאומי, והיה חבר בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית.

על בקיאותו הרבה במקורות המשפט העברי ניתן ללמוד מן הספרים הרבים שכתב, אשר עסקו על פי רוב בחקר תקופת הגאונים. בנוסף כתב ספר העוסק בדיני העונשין במשפט העברי, אשר עמד לנגד עיני נשיא בית המשפט העליון משה זמורה בעת שפעל לתיקון החוק על מנת שיהיה ניתן למנות לשופט בית המשפט העליון גם "משפטאי מובהק" אף שאינו בעל השכלה משפטית פורמלית. לאחר שנחקק החוק מונה ב-22 ביולי 1948 לשופט בבית המשפט העליון בזכות בקיאותו במשפט העברי ועל מנת לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים. הוא נמנה עם ההרכב הראשון של ביהמ"ש העליון במדינת ישראל, ומכאן חשיבותו אף בכתיבת פסקי דין, שלימים יהיו פסקי דין מכוננים. חודשים מספר לאחר הקמת בית המשפט העליון צורף אליו השופט משה זילברג, ובפסיקותיו הצטרף לרוחו של השופט אסף ושילב בפסיקותיו בצורה נרחבת את עקרונות המשפט העברי. אחד מפסקי הדין המרכזיים שכתב אסף היה פסק דין מילר, שלימים נודע כציון דרך בדיני ירושה.

נפטר ב-ט' בחשון תשי"ד (18 באוקטובר 1953), בגיל 64.

[עריכה] ספריו

ברשימה של כתביו ב"ספר אסף" שיצא לזכרו, מופיעים 288 מחקרים מאמרים וספרים, העוסקים בגאונים, בחינוך העברי, במשפט העברי ובהיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים. בין ספריו:

החינוך והיישוב בארץ ישראל:

• מקורות לתולדות החנוך בישראל, ארבע כרכים. עוסק בחינוך היהודי לדורות, בעיקר בהבאת מקורות.
• ספר היישוב.
• באהלי יעקב.

ספרים במשפט עברי:

• העונשין אחר חתימת התלמוד
• בתי הדין וסדריהם

ספרות הגאונים:

• תשובות הגאונים מן הגניזה, יצא לראשונה בשנת 1929.
• קובץ אגרות רבי שמואל בן עלי, משנת 1930.
• מספרות הגאונים, משנת 1933.
• ספרן של ראשונים, משנת 1936.
• סדור רב סעדיה גאון (רס"ג), משנת 1941.
• תשובות הגאונים מגנזי קמבריד'ג משנת 1942.
• ספר המקצועות משנת 1946.