אבוב ד'אמורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבוב ד'אמורה או אבוב אהבה (באיטלקית: Oboe d'amore, בצרפתית: Hautbois d'amour, בגרמנית: Liebesoboe) הוא אבוב מצו-סופרן/אלט הנמוך בטרצה קטנה מן האבוב הרגיל, ולו פעמון דמוי ביצה. בדומה לכלים אחרים שנקראו "ד'אמורה" (חליל ד'אמורה, ויולה ד'אמורה), גם לאבוב ד'אמורה יש צליל מחוספס וכהה, שנתפס בזמנו כקרוב יותר לקול האנושי ומתאים לתיאור רגשות עמוקים.
[עריכה] היסטוריה
אבוב ד'אמורה המוקדם ביותר שהגיע לידינו נבנה בשנת 1719 בלייפציג, שהייתה מרכז חשוב של בניית כלים ופעלו בה מספר בוני אבובים חשובים. הכלי זכה לפופולריות רבה בגרמניה בתקופת הבארוק המאוחר, ומלחינים רבים כתבו לו תפקידי סולו (בקונצ'רטי ובמוזיקה קמרית) ואובליגטו (במוזיקה קולית), ביניהם באך וטלמן. באך השתמש בכלי פעמים רבות בקנטטות שלו (הוא החל לכתוב לכלי אחרי שעבר ללייפציג), והקונצ'רטו לצ'מבלו שלו בלה-מאז'ור הוא כמעט בוודאות עיבוד של קונצ'רטו מוקדם לאבוב ד'אמורה. אחד מקטעי האובליגטו הידועים ביותר היא האריה Qui sedes מתוך המיסה בסי מינור.
לקראת סוף המאה השמונה-עשרה דעך העניין באבוב ד'אמורה, ויצירות מועטות מאוד נכתבו לו אחרי 1760. הכלי השפיע על התפתחות הקרן האנגלית, ששאלה ממנו את הפעמון דמוי-הביצה ומאפיינים נוספים, ולבסוף החליפה אותו ככלי הנמוך במשפחת האבוב.
עם התעוררות העניין במוזיקה עתיקה במאה התשע-עשרה, וגילויה מחדש של המוזיקה של באך, פותחה גרסה מודרנית של הכלי, המבוססת על האבוב המודרני. כלים אלה נועדו בתחילה לביצועים של יצירות באך, אולם עד מהרה נמצאו מלחינים מודרניים שראו אפשרויות חדשות בגוון המעניין של הכלי. המלחין הראשון לאחר 'תחיית' הכלי שעשה בו שימוש היה ריכרד שטראוס ב-1903 ('סימפוניה דומסטיקה'). מלחינים נוספים שילבו את הכלי ביצירות תזמורתיות, ביניהם מאהלר, דביסי, והולסט. הדוגמה המוכרת ביותר היא הסולו לאבוב ד'אמורה בבולרו של ראוול. מלחין נוסף שכתב לכלי הוא ג'רג' ליגטי.
