אחמד אל ג'זאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אחמד אל ג'זאר. (בערבית: أحمد الجزار)(? - 1804). מושלה של עכו בשם האימפריה העותומנית בין השנים 1775 - 1804. ידוע במיוחד בבנייה הנרחבת שערך בעיר עכו, ובעמידתה של העיר המבוצרת כנגד נפוליאון בשנת 1799.

מסגד אל ג'זאר בעכו

[עריכה] רקע היסטורי

בין השנים 1740 לערך ועד לשנת 1775 שלט במחוז עכו הנרחב השליט העצמאי, השייח' הבדואי דאהר אל עומר. במשך כשלושים וחמש שנים תימרן דאהר בין נאמנות לאימפריה העותומנית, השליטה במזרח התיכון כולו, ובין עצמאות ותמיכה ביריבותיה של האימפריה העותומנית. לאחר שנלחם מספר פעמים כנגד שליחי האימפריה העותומנית (המכונה "השער"), התערב דאהר כנגד האימפריה במהלך המלחמה הרוסית תורכית. בשנת 1774 הסתיימה המלחמה, ודאהר איבד את הגנת בעלי בריתו הרוסים. בשנת 1775 נשלח הצבא התורכי להחזיר את מחוז עכו לתחומי האימפריה. בראש הצבא עמד קצין, ממוצא אלבני, שליט צידון מטעם האימפריה התורכית, ושמו אחמד באשה. בשל אכזריותו ומינהגו להטיל מומים בנתיניו כונה "אל ג'זאר" - הקצב.

[עריכה] שלטונו של אל ג'זאר בגליל

שלט הכניסה למסגד אל ג'זאר בעיר העתיקה בעכו.

לאחר שהגיע אל ג'זאר לגליל, והחל במצור על עכו, נרצח דאהר אל עומר בידי אנשיו. אל ג'זאר היה לשליט הגליל. עדיין היה תוארו הפחה של צידון, אך הוא עשה את עכו לבירתו.

בשנים הראשונות לשלטונו נאבק בבני משפחתו של דאהר, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מן הגליל, ובשיעים של דרום הלבנון וצפון הגליל המכונים "מתואלים", אשר אף הם היו מתומכיו של דאהר. לאחר שהגלה את בנו של דאהר, עלי דאהר, והיכה בשבטי הבדואים ובהתנגדותם של המתואלים, שלט למעשה אל ג'זאר בארץ כולה.

שלטונו היה אוטונומי כמעט כשלטונו של דאהר אל עומר. היחלשות השלטון המרכזי גרמה ליצירת מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע, או בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה. השלטון המרכזי בצפון ארץ ישראל אמור היה להיות מדמשק, כאשר מושל דמשק הוא האחראי בפני כס המלכות בתורכיה. עם זאת, מדי פעם סכסוכים בין "אפנדים" מקומיים היו מעלים אמיר מקומי, שהיה שולט, תוך מידה זו או אחרת של כפיפות לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. אל ג'זאר היה אחד משליטים מקומיים אלו, אם כי מעולם לא הכריז על עצמאותו מן השלטון המרכזי, ולא פעל בניגוד לאינטרסים של "השער" כפי שפעל דאהר.

הגליל פרח בתקופתו של דאהר אל עומר. ערי החוף כחיפה ועכו בוצרו, והפכו את הגליל למרכז סחר בינלאומי על הנתיב העובר בדרך למכה. כן נבנו ובוצרו הערים שפרעם, טבריה ודיר חנא. השודדים הבדואים שהיו שליטי הדרכים בימים שלפני דאהר מוגרו. אל ג'זאר המשיך את מלאכת קודמו. הוא חיזק את החומה שבנה דאהר בעכו, אשר פנתה אל צד הים, וסיים את המלאכה כאשר בנה את חלק החומה הפונה אל היבשה. כן בנה את המסגד הגדול הקרוי על שמו בעיר עכו, ולצידו - בית מרחץ. כן בנה אל ג'זאר את אמת המים שהובילה מים לעיר עכו, ואת הבנין הידוע כ"חאן אל עומדאן".

את חיי המסחר בארץ ניהל אל ג'זאר ביד רמה, ובאופן אוטונומי. עד מהרה הבין כי יוכל לשמור על שלטונו ולהגדיל את אוצרו, אם ישמור על המונופול בתחום הייבוא והייצוא. כל התערבות זרה במסחר דוכאה. בשנת 1780 סירב לקבל קונסול צרפתי בעכו, ובשנות התשעים של המאה גירש את הסוחרים הצרפתים שישבו בצידון ובעכו. כך צבר אל ג'זאר עושר רב, ועוצמה, וכן קיבל את אהדתם של אדוניו בדמשק ובאיסטנבול. עם זאת מדיניות זו רוששה את הארץ, והביאה לעוני רב בכפרים.

השלטון המרכזי החזק בימי דאהר ואל ג'זאר הביא לנהירת תושבים לגליל, חלקם סורים ולבנונים, ואף יהודים. עוד בימי דאהר אל עומר הוזמנו יהודים לגור בטבריה. בשנת 1777 החלו עולים לארץ תלמידי הבעש"ט בראשות הרב מנחם מנדל מויטבסק, והתיישבו בצפת ובטבריה. יועצו הקרוב של אל ג'זאר היה יהודי בשם חיים פרחי. אל ג'זאר סמך על פרחי בכל, אך בעת חימה הורה לנקר את עינו ולחתוך את חוטמו. עדותו של רבי יהוסף שווארץ שחי בירושלים באותם הימים מספרת "ויהי אז בעכו הרשע והאכזר אחמד ג'יזר פאשא, וישם על הגביר הנ"ל (פרחי) עלילות דברים עד ששלח ידו בו וינקרהו עין אחת וחתך ראש חטמו, ולא יוכל לו , כי האכזר מרד גם במלך ויירא המלך מללחום בו". איור מפורסם מאותם הימים מראה את אל ג'זאר היושב במשפט ודן בדיני נפשות, כשלידו יועצו היהודי שרטייה על עינו.

[עריכה] מלחמת אל ג'זאר בנפוליאון

בשנת 1798 כבש נפוליאון את מצרים במטרה להשתלט בסופו של דבר על האימפריה העותומנית כולה, ולהתגרות באימפריה הבריטית. ממצרים יצא נפוליאון צפונה, וכבש את העיר יפו. ביפו ביצע נפוליאון טבח אכזרי במגיניה, והרג כאלפיים איש שנפלו בידיו. ייתכן שסבר שהדבר ירתיע את אל ג'זאר. משם התקדם וכבש את חיפה. בשלב זה היה כבר נפוליאון בתחומי שלטונו של אל ג'זאר. אל ג'זאר נעזר ביועצו היהודי חיים פרחי, וביועץ נוסף, האדמירל הבריטי סיר סידני סמית'. חלק מצבאו של נפוליאון התקדם אל עמק יזרעאל ואל נהר הירדן, והגנרל הצרפתי ז'אן בטיסט קלבר אף ניצח בקרב גדול ליד הר תבור אל מול חילות שהתאספו מהרי שומרון ומהגליל, על מנת לעצור אותו. אולם עיקר הצבא עלה על כוחותיו של אל ג'זאר הנצורים בעכו, בירתם.

במשך שלושה חודשים בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו. על העיר הגנו אף המלחים האנגלים בפיקודו של סמית'. לאחר שלושה חודשי מצור, ולאחר שרבים מחייליו מתו הן בקרב והן במגפות שפרצו בקרבם, החליט נפוליאון לעזוב את ארץ ישראל ושב כלעומת שבא.

[עריכה] לאחר עזיבת נפוליאון

כיפת מסגד אל-ג'זאר - מבפנים, בעיר העתיקה של עכו.

לאחר שעזב נפוליאון את ארץ ישראל נותר אל ג'זאר על כיסאו כמושל הגליל. הוא המשיך בביצורים ובבניה המקיפה בעכו, עד מותו בשנת 1804. עם מותו נקבר במבנה נאה שהוקם במסגד שהקים בעכו. עבדו ועוזרו סולימאן היה למושל תחתיו.