גאוגרפיה של ברזיל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שטחה של ברזיל מהווה חלק משמעותי מיבשת דרום אמריקה. שטחה של ברזיל 8,514,215 קמ"ר מהם 8,456,510 קמ"ר שטחי יבשה ו-55,455 קמ"ר שטחי מים.
השיא הרם ביותר בברזיל הינו הפיקו דה נבלינה, שגובהו 2,994 מטרים. הנקודה הנמוכה ביותר בברזיל הנה חופה של המדינה לאורך האוקינוס האטלנטי.
ברזיל גובלת (מדרום לצפון) באורוגואי, ארגנטינה, פרגוואי, בוליביה, פרו, ונצואלה, קולומביה, גיאנה, סורינם ו-גיאנה הצרפתית. אקלים המדינה הינו אקלים טרופי ברובו, אף שישנם אזורים בעלי אקלים ממוזג בדרום המדינה. נהר האמזונס משתרע בצפון המדינה ויער הגשם הגדל באגן ההיקוות של הנהר הינו הגדול בעולם, ומהווה מחצית משטחי יערות הגשם בעולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] גודלה של ברזיל ומיקומה
שטחה של ברזיל מהווה את מרבית שטח צפונה ומזרחה של יבשת דרום אמריקה. ברזיל היא המדינה החמישית בגודלה בעולם (אחרי רוסיה, קנדה, סין וארצות הברית). אורכה של ברזיל 4,395 ק"מ מצפון לדרום מ ("20 '5°16 צפון ועד "30 '33°44 דרום) ורוחבה 4,319 ק"מ ממזרחה למערבה ("34 '34°47 מערב ועד "32 '73°59 מערב).
בשל גודלה מחולקת ברזיל לארבעה אזורי זמן.
שטחה של ברזיל כולל את הארכיפלג של איי פרננדו די נורוניה הממוקם 350 ק"מ צפונית מזרחית לחופה של המדינה, וכן מספר איונים ואטולים באוקיאנוס האטלנטי -- אברולוהוס, אטול דס רוקס, פנדוס דה סאו פדרו אי סאו פאולו, טרינדד ומרטים ואז.
קו החוף של המדינה משתרע לאורך 7,367 ק"מ.
[עריכה] גאולוגיה
הרי האנדים הינם הרים "חדשים" יחסית, בניגוד לתצורות הגיאווגיות המצויות בברזיל והינן עתיקות ביותר. 36% משטח המדינה (בעיקר מרכזה) נוצרו בעידן הפרקמבריום. שטחי המדינה שאינם חלק מרכסי ההרים במדינה מהווים סלעי משקע.
[עריכה] פני השטח
הרי הסיירה דל סול נפרסים לאורך חופי המדינה עם האוקיאנוס האטלנטי בצפונה של המדינה, והרי הסיירה דו אספינחקו נמצאים בדרומה של המדינה. ההרים הגבוהים במדינה נמצאים ברכסי הטומוקומאקה, הפאקאריימה והאימרי המצויים בצפון ברזיל לאורך גבולותיה עם גיאנה, גיאנה הצרפתית וונזואלה (הרים שגובהם עולה על 1,200 מהווים 0.5% משטח המדינה). גובה של 41% משטח המדינה נמוך מ-200 מטרים.
מרכזה של ברזיל הינה רמה מרכזית (Planalto Central) שגובהה הממוצע הינו כ-1,000 מטרים.
מישור החוף של המדינה הינו נרחב ומכוסה בעיקרו ביערות טרופיים, דיונות חול ויערות מנגרוב.
בברזיל שמונה מערכות נהרות הזורמים ממערב למזרח (או דרום מזרח) ונשפכים אל האוקיאנוס האטלנטי. הגדולות בנהרות אלה הם אגן נהר האמזונס ואגן הנהרות טוקנטינס- ארגואייה, שני אגנים המכסים יחדיו מחצית משטחה של ברזיל. אגן נהר האמזונס מכיל 20% מכמות המים המתוקים על פני כדור האר..
מתוך כלל אורכו של נהר האמזונס 3,615 ק"מ מצויים בשטחה של ברזיל. לאורך תוואי ארוך זה יורדים המים גובה של 100 מטרים בלבד. אל תוך נהר האמזונס זורמים הנהרות ג'אוארי, ג'ורואה, פורוס, מדיירה, טאפאחוס, קסינגו וטוקנטינס בדרומו של נהר האמזונס, וברנאקו, ג'פורה, ג'ארי ונגרו בצפונו של נהר האמזונס.
נהר נוסף בצפון המדינה הוא נהר סאו פרנסיסקו שאורכו 1,609 ק"מ ואגנו מהווה 7.6% משטח ברזיל. 277 הקילומטרים המזרחיים של הנהר משמשים לתנועת ספינות.
נהר פאראנה שאגנו מהווה 14.5% משטחה של ברזיל זורם אל אגן הריו דל פלאטה ומתחבר אליו.
בגבול שבין ברזיל ופרגוואי נמצא אזור הביצות של הפאנטאנאל, ששטחם 230,000 קמ"ר.
הנהרות הרבים בברזיל מהווים מאגר הידרואלקטרי פוטנציאלי אשר מסוגל לייצר 129,046 מגהווטים של חשמל מידי שנה. סכרים הידרואלקטרים רבים נבנו בברזיל בסוף המאה ה-20.
[עריכה] צמחיה
בברזיל מופקים למעלה מ-70 מיליון טונות של יבול דגנים מידי שנה. כמות גדולה זו של יבול מושגת בשל הפוריות הרבה של האדמות שנבראו מיערות הגשם הטרופיים. פוריות זו של האדמות מושגת בשנים הראשונות לאחר בירוא העצים ולאחר מכן פוחת משנה לשנה. כמות המזיקים הרבה וחומציות האדמה המתגברים והולכים גורמים לאחר שלאחר מספר שנים האדמות מאבדות מפוריותן. תופעה זו מביאה לבירוא הולך וגובר של יערות הגשם ותנועה של האדמות החקלאיות שבשימוש מערבה.
האדמות הפוריות ביותר לגידול חקלאי הן אדמות הטרה רוסה המצוינות במדינות פארנה וסאו פאולו. אזור אגן האמזונס הינו הפחות פורה בשטחי המדינה.
בעקבות ניסיונות לשימוש יעיל יותר במים במדינת ריו גרנדה דו סול עברה כלכלת המדינה מהתבססות על מרעה לגידול סויה ואורז.
שיטחה הגדול של ברזיל שמשמעותו אקלים שונה וסוגי אדמה שונים בה מביא לכך שבמדינה גדלים סוגים רבים ושונים של גידולים - החל מגידולים טרופיים בצפון המדינה (לאורך אגן האמזונס ולחופי האוקיאנוס האטלנטי) וכלה בצמחיה ממוזגת בדרום המדינה. יער הגשם האמזוני יכול להחיל למעלה מ-3,000 זנים של צמחים ובעלי חיים לכל 2 קמ"ר.
השטחים היבשים למחצה בצפון מזרח המדינה (אזור קאאטינגה) כולל צמחיה יבשה וקוצנית ברובו.
שטחה המרכזי של ברזיל מכוסה בסוונת הקראדו הכוללת עצים מועטים ושטחי עשב נרחבים. אזור זה מהווה החל משנות ה-70 אזור עיקרי של פיתוח חקלאי.
בדרומה של המדינה (אזור סול) גדלים עצי מחט וצמחיה הדומה לצמחיית הפמפס שבארגנטינה.
שמה של המדינה קרוי על שם עץ הברזיל שגזעו האדום היה בעבר בעל חשיבות כלכלית רבה. עד שנת 1996 למעלה ממחצית שטח היערות האטלנטיים נכרתו על מנת לברוא אדמות חקלאיות וכן על מנת להשתמש בגזעי העצים. 15% משטח יערות הגשם האמזוניים נכרתו עד שנת 1994 - ובירוא זה מתבצע בעיקר לצרכי חקלאות (בשל הגיוון הרב של העצים באזור אגן האמזונס העושה את הכריתה ללא יעילה כלכלית).
החל משנות ה-80 של המאה ה-20 בירוא היערות זכה לביקורת בינלאומית רבה.
[עריכה] אקלים
האקלים בברזיל מגוון ביותר, על אף היות יותר מ-90% משטחי המדינה באזור האקלים הטרופי. צפון המדינה ומרכזה, הקרובים לקו המשווה, מכוסים ג'ונגלים טרופיים. באזורים הדרומיים של המדינה, המצויים מדרום לחוג הגדי (קו רוחב '23°27 דרום), האקלים ממוזג.
בברזיל חמישה אזורי אקלים מרכזיים: אקלים משווני, אקלים טרופי, אזורים צחיחים למחצה, אזורי רמה טרופית ואזורי אקלים סובטרופי.
הטמפרטורות באזורים המשווניים גבוהות ומגיעות לממוצע של מעל 25°C (אולם לא עוברות את ה-40°C). באזור המשווני אין שינויי אקלים במהלך השנה.
בקצה הדרומי של המדינה, בחודשי החורף (יוני - אוגוסט) יורדות הטמפרטורות ולעתים יורד שלג.
האקלים באזור חוג הסרטן, בערים סאו פאולו, בלו הוריזונטי וברזיליה, ממוזג והטמפרטורות נעות בין 15°C ו- 30°C בממוצע, וזאת בעיקר בשל היות הערים בלו הוריזונטה וברזיליה על רמה שגובהה כ-1,000 מטרים.
ערי החוף ובהן ריו דה ז'נרו, רסיפה וסלבדור נהנות מאקלים חם עם טמפרטורות ממוצעות בין 23°C ו - 27°C. רוחות הסחר החזקות פוקדות את הערים.
האקלים בערים פורטו אלגרה וקוריצ'יבה סובטרופי, ובחורפים ייתכנו קרות.
כמות המשקעים בברזיל שונה בין אזורי השונים ונעה בין 1,000 ל- 1,500 מילימטרי גשם, אשר רובם יורדים בחודשי הקיץ (דצמבר - אפריל). באזור המשווני הלח מגיעים כמויות המשקעים ל-2,000 מילימטרי גשם בשנה באזורי החוף ועד 3,000 מילימטרי גשם בשנה בקרבת העיר בלם.
אזורי צפון מזרח המדינה צחיחים ברובם ונוטים לבצורות. האזור הצפון מזרחי הוא האזור היבש והחם ביותר במדינה, והטמפרטרות עולות לעתים על 38°C.
[עריכה] אזורים גיאוגרפיים
ברזיל מחולקת לעשרים ושש מדינות ולמחוז פדרלי. כמו כן ניתן לחלק את המדינה לחמישה אזורים גיאוגרפיים צפוני (Norte), הצפון מזרחי (Nordeste), הדרום מזרחי (Sudeste), הדרומי (Sul), והמרכזי מערבי (Centro-Oeste).
נכון לשנת 1996 ברזיל הייתה מחולקת ל- 5,581 מחוזות המכונים municípios, ואלה מחולקים לתת מחוזות הנקראים distritos. בשנת 1995 היו בברזיל 9,274 מחוזות אולם חלקם אחודו.
לצרכי סטטיסטיקה חולקו המחוזות בשנת 1990 ל-559 מיקרו אזורים המקובצים ב-136 "מאקרו אזורים".
[עריכה] צפון המדינה
צפון ברזיל המכונה גם אמזוניה כולל את המדינות אקרי, רונדוניה, אמזונאס , רוריימה, פארה, אמאפה וכן, נכון לשנת 1988 גם את מדינת טוקנטינס (שנוצרה כתוצאה מחלוקת מדינת גויאס.
רונדוניה, שהייתה בעבר שטח פדרלי, הפכה למדינה בשנת 1986. רוריימה ואמאמפה הפכו למדינות בשנת 1988.
אזור זה, ששטחו 3,869,638 קמ"ר, הוא הגדול באזורי המדינה והוא מהווה 45.3% משטחה. האזור מכוסה ברובו ביער טרופי, והוא אחד האזורים המגוונים ביותר מבחינה ביולוגית בכדור הארץ.
באזור זה גדלים צמחיים המשמשים בתעשויות הרפואיות וכן גומי, קינמון, ואגוז ברזילאי. כלכלת האזור מתבססת כיום על כרייה, חקלאות וגידול בקר. בשנות ה-80 התפתחה תעשיית כריתת העצים והגיעה לשיא, ו-6.6% משטח האזור מהווה יערות שנכרתו (0.9% משטחי אמאפה, 14.0% משטחי רונדוניה).
נכון לשנת 1996 התגוררו באזור 11.1 מיליון תושבים (7% מתושבי המדינה).
הערים העיקריות באזור הם בלם וסאנטארם שבפארה, ומאנאוס שבמדינה אמזונאס.
ההכנסה הממוצעת לנפש באזור נמוכה מהממוצע המדינתי, כאשר ההכנסה הממוצעת לנפש הגבוהה באזור היא של מדינת אמזונאס: (נכון לשנת 1994) 2,888 דולר אמריקאי לשנה, וההכנסה הממוצעת לנפש הנמוכה באזור היא של מדינת טוקנטינס - 901 דולר אמריקאי לשנה (נכון לשנת 1994).
[עריכה] צפון מזרח המדינה
אזור צפון מזרח ברזיל מורכב מתשע ממדינות אלאגואס, באהיה, סיארה, מרניאו, פאראיבה, פרנמבוקו, פיאאוי, ריו גראנדי דו נורטי וסרז'יפה.
כמו כן ארכיפלג פרננדו די נורונהא שהיה בעבר שטח פדרלי הפך חלק ממדינת פרנמבוקו בשנת 1988 וחלק מהאזור.
אזור זה, ששטחו 1,561,178 קמ"ר מהווה 18.3% משטחה של ברזיל. האזור יבש באקלימו ונתון לתקופות בצורות ארוכות, ועל כן בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו בתוכניות הטיית מיהשקיה לאזור.
אזור הזונה דה מאטה -" אזור היער" היה מכוסה בעבר ביער אטלנטי, שנכרת ברובו. כיום מצויים לאורך מישור החוף של האזור מטעי קנה סוכר.
באזור זה מתגוררים כ-45 מיליון תושבים (28% מאוכלוסיית המדינה). מרבית האוכלוסייה מתגוררת לאורך מישור החוף, ובעיקר בערי הבירה של המדינות השונות. הערים העיקריות הן סלבדור בבאהיה, רסיפה בפרנמבוקו ופורטאלזה בסיארה.
נכון לשנת 1994, ההכנסה הממוצעת לנפש הנמוכה ביותר הייתה ההכנסה הממוצעת במדינת פיאאוי (835 דולרים אמריקאים לשנה), והגבוהה ביותר הייתה זו של מדינה סרז'יפה (1,958 דולרים אמריקאים לשנה).
[עריכה] דרום מזרח המדינה
אזור זה של ברזיל כולל את מדינות אספיריטו סאנטו, מינאס ז'ראיס, ריו דה ז'אנרו וסאו פאולו. שטחו הכולל 927,286 קמ"ר (10.9% משטחה של ברזיל) ובו מתגוררת רוב אוכלוסיתה של ברזיל - 63 מיליון תושבים (נכון לשנת 1993 - 39% מאוכלוסית המדינה).
האזור כולל את מטרופוליני הענק של סאו פאולו וריו דה ז'נרו בהם מתגוררים 18.7 מיליון ו-11.7 מיליון תושבים בהתאמה (1991).
ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר באזור היא במדינת סאו פאולו (הכנסה ממוצעת לנפש של 4,666 דולרים אמריקאים) לעומת הנמוכה ביותר במינאס ז'ראיס (2,883 דולרים אמריקאים).
בעבר היה האזור מכוסה על ידי יער אטלנטי אולם נכון לשנת 1990 רק 10% מהיערות המקוריים נותרו עומדים כתוצאה מכריתת עצים לצרכי חקלאות, בנייה ויצירת פחם.
במדינת סאו פאולו נמצאים למעלה ממחצית מפעלי התעשייה של ברזיל.
[עריכה] דרום המדינה
אזור זה בדרומה של המדינה מורכב משלוש מדינות: פארנה, ריו גרנדה דו סול וסאנטה קטרינה, וכולל שטח של 577,214 קמ"ר (6.8% משטחי ברזיל). אוכלוסיית האזור כוללת 23.1 מיליון תושבים (1991) - 14% מאוכלוסיית המדינה. מרבית תושבי האזור מתכוררים באזור החוף, בערים קוריצ'יבה ופורטו אלגרה.
רמת החיים באזור זה גבוהה באופן יחסי. ההכנסה הממוצעת לנפש באזור נעה בין 3,674 דולרים אמריקאים לנפש לשנה בממצוע במדינת פארנה לעומת 3,405 דולרים אמריקאים לשנה בממוצע במדינה סנטה קטרינה (בה יש חוות חלקאיות קטנות ותעשייה בהיקף קטן יותר) (הנתונים נכונים לשנת 1994).
מרבית היער האטלנטי ויערות עצי האורן שצמחו באזור זה נכרתו במהלך השנים, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
מרבית האזור מכוסה אדמות חקלאיות של חוות חקלאיות קטנות, אולם תפוקתן של חוות אלה גדולה. הגידול האזורי העיקרי הינו האורז.
[עריכה] מרכז ומערב המדינה
אזור זה של ברזיל מורכב מהמדינות גויאס, מאטו גרוסו ומאטו גרוסו דו סול (שנפרדה ממדינת מאטו גרוסו בשנת 1979), וכן את המחוז הפדרלי ברזיליה - בירת המדינה.
שטח אזור זה 1,612,077 קמ"ר והוא מהווה 18.9% משטחי המדינה. מרבית השטח הינה סוואנה מסוג קראדו המכוסה בעיקר בעשבים עם מעט עצים נמוכים. מרבית השטח שימש בעבר למרעה, אולם כיום החלה באזור חקלאות גידול סויה.
לאורך הנהרות היו בעבר מספר יערות, אולם אלה בורעו לצרכי מרעה וחקלאות. בצפון האזור מצויים ראשתם של יערות הגשם הטרופיים, ובמערב האזור - ביצות הפנטנל.
נכון לשנת 1996 התגוררו באזור זה 10.2 מיליון תושבים (6% מאוכלוסיית המדינה). צפיפות האוכלוסין באזור זה נמוכה ביותר, והאוכלוסייה מרוכזת בעיקר בערים ברזיליה, גויאניה, קאמפו קראנדה וקויאבה.
איכות החיים נמוכה מהמוצע הלאומי וההכנסה הממוצעת לנפש נעה בין 7,089 דולרים אמריקאים לשנה בברזיליה (ההכנסה הגבוהה ביותר במדינה), להכנסה ממוצעת לנפש של 2,268 דולרים אמריקאים במאטו גרוסו (נתונים נכונים לשנת 1994).
[עריכה] אקולוגיה ואיכות הסביבה
הבעיות האקולוגיות ובעיות איכות הסביבה של ברזיל זכו לתעודה כלל עולמית החל משנות ה-80 של המאה ה-20 בשל הבירוא הרב של יערות הגשם באזור האמזונס. שיטת בירוא היערות על ידי שריפתם לצרכי שימוש חקלאים קצרי טווח הביאו לביקורת עולמית רבה בשל חשיבותם של היערות.
הביקורת הביאה להפחתה בבירוא היערות מ-22,000 קמ"ר לשנה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, לכ-11,000 קמ"ר בין הנשים 1988 - 1991, אולם הסיבה העיקרית של הההפחתה הייתה המשבר הכלכלי של שנת 1987, ולא הביקורת הכלל עולמית.
תקנות חדשות שהותקנו על ידי ממשלת ברזיל ואכיפתם המוגברת בשנות ה-90 הביאה להפחתה נוספת של בירוא היערות.
משמעות בירוא היערות הינה הפיכת האזור המבורא מיער גשם המכיל זנים רבים של בעלי חיים וצמחים, חלקם נדירים, לאזור מדברי יבש (לאחר מספר שנים מועט של שימוש חקלאי בשטח). בעיתיות הבירוא הוצפה לפני השטח במהלך פיסגת כדור הארץ שנערכה בריו דה ז'אנרו בשנת 1992.
בעיות איקולוגיות נוספות הפוקדות את ברזיל הינם זיהום האוויר החמור שבערים ברחבי המדינה, ותנאי הסניטציה הירודים בערים אלה.
מבחינת התקנות והחוקים בברזיל, היחס לאיכות הסביבה הינו מתקדם ביותר - אולם האכיפה של חוקים אלה והענישה בגין הפרתם לוקים בחסר. במדינה הוקמו רשויות לדאגה לאיכות הסיבה ולשימור הטבע הן במישור הפדרלי והן במישור המדינתי, ומספר רב של פארקים לאומיים הוכרזו לאחר ועידת שטוקהולם משנת 1972. כיום בברזיל 34 פארקים לאומיים ו-56 שמורות טבע.
חוקת המדינה משנת 1988 דנה גם בהיבטים של איכות הסביבה ושמירת הטבע, ובשנת 1989 נוסד המכון הבריזלאי לסביבה וחידוש המקורות הטבעיים (Instituto Brasileiro do Meio Ambiente e dos Recursos Naturais Renováveis)
[עריכה] משאבים טבעיים
משאביה הטבעיים של ברזיל כוללים: בוקסיט, זהב, עפרות ברזל, מנגן, ניקל, פוספטים, פלטינה, אורניום, נפט ועצים.
[עריכה] גבולות המדינה
אורך חופיה של ברזיל 4,578 ק"מ. אורכם הכולל של גבולותיה היבשתיים - 15,735 ק"מ הכוללים את הגבולות הבאים:
אורוגואי: 1,003 ק"מ, ארגנטינה: 1,263 ק"מ, בוליביה: 3,126 ק"מ, גיאנה: 1,298 ק"מ, גיאנה הצרפתית: 655 ק"מ, ונצואלה: 1,819 ק"מ, סורינם: 593 ק"מ, פרגוואי: 1,399 ק"מ, פרו: 2,995 ק"מ, קולומביה 1,644 ק"מ
ברזיל הכריזה על מים טריטוריאלים בעומק של 12 מילים ימיים (22 ק"מ), ועל מים כלכליים של 200 מילים ימיים (370 ק"מ) - בהתאם לעומקו של מדף היבשת.
[עריכה] שימושי הקרקע
שימושי הקרקע בברזיל הם (1993):
- יערות - 58%.
- מרעה - 22%.
- אחרים - 14%.
- אדמות מעובדות - 5%.
- אדמות המועבדות דרך קבע (חוות חקלאיות) - 1%.
שטחי האדמות המושקות (גידולי שלחין) הנם 28,000 קמ"ר (1993).
