המרד בצ'יאפס-התנאים שהמריצו את האופציה הצבאית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המרד בצ'יאפס |
| צ'יאפס בפנורמה הלאומית |
| הקצה המזרחי של צ'יאפס |
| המרד בצ'יאפס-התפתחות האקטביזם הפוליטי |
| המרד בצ'יאפס-התנאים שהמריצו את האופציה הצבאית |
| הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי |
| המרד בצ'יאפס |
התנאים שהמריצו את האופציה הצבאית במרד בצ'יאפס - עדיין בראשית שנות השמונים, בעוד שבצי'אפס קורמת עור וגידים תנועת איכרים עצמאית וחזקה, הופיעו במזרח המדינה מליטנטים של תנועות חשאיות, שראו במאבק החמוש את האופציה היחידה לשינוי השיטה הפוליטית המכסיקנית. בין הבאים היה איש טמאוליפס שבצפון מזרח המדינה, בשם רפאל סבסטיאן גיין ויסנטה, שנודע לימים בשם תת-המפקד מרקוס (Subcomandante Marcos), מנהיג ה- EZLN. בראיון שנתן לעיתון "לה חורדנה" (La Jornada) ב- 6 בפברואר 1994, סיפר מרקוס על בואו לצ'יאפס. על פי דבריו: "Cuando nosotros llegamos empezó la cuestión militar. Cuando yo llegue no había nada. Llegamos y empezamos. Veníamos, a nivel nacional, de un proceso parecido al que ahora se vive en el estado: se cierran las salidas políticas, se abre una división extra entre los dos Méxicos que en realidad son tres: el México de los poderosos, el México que aspira a ser de los poderosos y el México al que nedie toma en cuenta. En Chiapas son los indígenas, pero en otros lados tienen otros nombres" (La Jornada, Feb. 6, 1994:6: 179-180).
{תרגום: "כאשר הגענו אנחנו עלתה על הפרק לראשונה השאלה הצבאית. כאשר הגעתי אנוכי לא היה כלום. הגענו והתחלנו (לעבוד). הופענו, במובן הלאומי, (כתוצאה) מתהליך הנראה עתה בכל המדינה (צ'יאפס): נסגרות כל דרכי המוצא הפוליטיות, ונוצר פילוג בולט בין שתי מקסיקות, שלמעשה הן שלוש: מקסיקו של החזקים; מקסיקו השואפת להיות של החזקים; ומקסיקו שאף אחד איננו לוקח אותה בחשבון. בצ'יאפס חיים האינדיאנים, אבל מכל-עבר מכנים אותם בשמות אחרים".}
אם צודקת המדינה, שהפיצה במרץ 1995 את שמות מנהיגי ה-EZLN, ביניהם ,Fernándo Yáñezמפקד הארגון אז; רפאל סלבדור (סבסטיאן) גיין וינסנטה (Guillen Vicente), הוא תת המפקד מרקוס; סילביה פרננדס, גלוריה בנאווידס (Benavides), חורחה סנטיאגו וחורחה חויאר אלוריאגה (Elorriaga), הרי מדובר בקבוצת אנשים שהשתייכה ל- FLN, היא "הכוחות לשחרור לאומי" - Fuerzas de Liberación Nacional- ארגון גרילה רדיקלי, חסיד המהפכה הקובנית, שחיפש דרכים צבאיות לישם במקסיקו את הסוציאליזם (זוהי דעתו של Excelsior, השמרני, מה- 21 בפברואר 1974). לא הייתה זו הפעם הראשונה שאנשי הארגון היו בצ'יאפס. בראשית שנות השבעים הקימו פעילי התנועה באזור El Diamante מחנה אימונים בשם "גרעין גרילרי אמיליאנו ספטה" ( (Núcleo Guerrillero Emiliano Zapataאבל הם לא נקטו בשום פעולות תעמולה, ואף לא יצרו קשר עם האיכרים. לקראת 1974 סבל הארגון מהתקפות יעילות של שרותי הביטחון, שפגעו באחדים ממרכזי הפעולה שלו. בשל כך ברחו אחדים מאנשיו לסלבה של צ'יאפס, ביניהם Cesar Yáñez, שמאוחר יותר נרצח על ידי המשטרה באזור אוקוסינגו.
למרות המכות שהארגון ספג המשיכו מספר תאים של FLN לפעול בצפון מקסיקו, בעקר באזור טוריאון. תאים אלה יצרו קשרים עם הזרם האידאולוגי של Política Popular, ועם קבוצות מחסידי תאולוגיית השחרור. למרות "חוק הארגונים הפוליטיים והתהליכים האלקטורליים" של לופס פורטיו, שניסה להתמודד עם ארגונים חשאיים על ידי סלילת דרכם לחיק הלגאליזם, החליט FLN שלא להצטרף למסגרת הלגאלית שהציע החוק, ולהמשיך לפעול בחשאיות. בנסיבות אלה הגיעו בשנים 1982-1981 פעילים של התנועה לצי'פאס, והתמקמו ברשות המוניציפלית הענייה ביותר במדינה, סן אנדרס לאריינסר ((San Andres Larrainzar, שבתחום המושב של הצוצילים, שבמרכז ההררי של המדינה. כאן הם רכשו את ראשוני תומכיהם מבין האינדיאנים ומכאן הם הרחיבו קשריהם לכל אזור ההר של צ'יאפס ולאזור הסלבה שממזרח.
לפי הצהרותיו של המיור Mario, ממנהיגי EZLN, שניתנו לעיתון El Suresteב- 19 במרץ 1994, נולדה התנועה ב- 16 בנובמבר 1983, כאשר ששה מאנשי הגרילה של FLN, שזה מקרוב באו לאזור מן הצפון, התחברו לקבוצת איכרים פורשים, והחליטו יחדיו לרדת למחתרת ולפעול משם לארגון פוליטי וצבאי של האינדיאנים-האיכרים. לפי Carlos Tello תא התמיכה הראשון של הגרילה הזו נרקם בעמקים הפנימיים ביותר של Amador ו- Avellanal. בהמשך התרחב תא זה לאחידוס של אזור Patihuitz, שבמחוז La Sultana. 181: 109:1995b-Tello)
יסוד ה- EZLN נעשה במקביל לפילוג הפנימי שהלך וניבע בשורות Unión de Uniones, הארגון האיכרי העקרי באזור הסלבה, בעקבות הפילוג שנעשה ב-Política Popular, העומדת מאחוריו. הפילוג התחולל סביב שתי תפיסות אידאולוגיות: ה- Línea Proletaria, מונהגת על ידי Adolfo Orive עצמו, שביקש לשים דגש על השגת אשראי לאיכרים ולפועלים ולכונן בהקשר לכך ארגון אשראי; וה- Línea de Masas, מונהגת על ידי Rene Gómez, שביקשה לשים יהבה על המאבק להשגת קרקע. פילוג זה גרם לפיצול Unión de Uniones באמצע שנות השמונים לשתי תנועות נפרדות. החלק המזוהה עם ה- Línea Proletaria ועם הרעיונות המאואיסטים, החליט לפרוש מן הארגון וליסד את "הארגון הכפרי של אינטרס משותף - Asociacin Rural de Interes Colctivo) "Unión de Uniones או ARIC, שהיה פתוח לשיתוף פעולה עם הממשלה לשם השגת אשראי חקלאי לאיכרי האזור ולהקמת ארגון אשראי לשם דרבון הפעילות החקלאית בו. השאר, שנותרו ב- Unión de Uniones, המשיכו לראות בחלוקת אדמה את עיקר יהבם, ועל כן גם המשיכו לטפח את הקשרים שלהם אם הקטכיסטים הקתולים תוך התנגדות לקיים קשרים או הסכמים כלשהם עם המדינה.
כתוצאה מן הפילוג עזבו את האזור רבים מן הפעילים המרכזיים של Política Popular לרבות Orive עצמו, שיעצו כאמור וסייעו ל- Unión de Uniones. הדבר החליש כמובן את ה- Unión על שני פלגיו, ואיפשר את חדירת הפעילים של FLN , שהתחילו להכין את האופציה הצבאית ואת הקמת ה-EZLN. בין לבין התחילו אנשי EZLN לעבוד בשטח. הם יצרו קשרים ראשונים עם הקטכיסטים הקתולים, בעקר האינדיאנים שבהם, הם ה- tuhuneles. הם יצרו קשרים עם אנשי Unión de Uniones ועם אקטיביסטים פוליטיים, וכן התקרבו לקהילות דרך הצעת קורסים שונים, כמו עזרה ראשונה למשל. במקביל החלו לאמן בנשק את ראשוני המגוייסים לתנועה. את הנשק השיגו משלושה מקורות: השוק השחור (קנייה משוטרים וחיילים); נשק ישן שכבר היה בשטח; וכן נשק שהושג בהתקפות על המשמרות הלבנים. ככל שהלחץ הפארה-צבאי על האיכרים גבר (כלומר, לחץ מצד המשמרות הלבנים והמשטרה), כך הצטרפו עוד ועוד איכרים צעירים לשורות התנועה, ויצאו למחנות אימונים. אין להבין את ההצלחה בהקמת תנועה כה מגובשת וכה גדולה ופרוסה היטב, אלא בעבודת התשתית התודעתית העמוקה שעשו הקטכיסטים הקתולים, הפעילים הפוליטיים והארגונים האיכריים העצמאיים בקרב האינדיאנים. אין גם להסביר את הצלחת הארגון ללא תהליכים אחרים שהתחוללו באזור כמו התגברות הלחץ הדמוגרפי, הקונפליקטים המקומיים בשאלות הקרקע, חלוקת המשאבים הטבעיים בין הציבורים השונים שחיו באזור, צווי העתקת יישובים ועוד, וכן ההתפכחות מן האשלייה, שניתן יהיה להשיג שינוי משמעותי באמצעות התנועות האיכריות הקיימות. אין גם להבין הגידול בתנועה והתפתחותה ללא תהליכים חיצוניים מכריעים כמו המשבר הכלכלי של שנות השמונים והשינוי הרדיקלי במדיניות הכלכלית חברתית של המשטר בשל התייצבותו על הנאו ליברליזם.
התשתית התודעתית האינדיאנית, עליה התייצבה התנועה, נשענה על מסורת הניהול העצמי הקהילתי האינדיאני שמקורה בערכים הבסיסיים של המסורת הקומונלית של המיה (כך לפי Alma Guillermoprieto 1995:39 חוקרת שעסקה בכך לעומק). תשתית זו נשענה גם כן על תפיסות תאולוגיית השחרור של הכמרים, רעיונות ההנעה החברתית שהוחדרו לאזור בידי צעירים אקטיביסטים ותפיסות המאבק והשחרור (על רקע "המדינה הרעה" ומגבלות המאבק הפוליטי) שהחדירו לצ'יאפס יוצאי מרד הסטודנטים של 1968. לכל אלה התווספו כמובן הקשיים הגדלים והולכים בגלל הקיצוצים הדרסטיים בתקציבי הפיתוח שהופנו לאזור לנוכח המשבר הכלכלי של שנות השמונים, והביקורות שספגו ארגוני האיכרים על ה- d'étre raison שלהם, שהתבסס על קשר עם הממשלה ונסיונות להשיג דרכה כספי פיתוח עבור הקהילות, קשר שנתפס כבגידה.
המבקרים מביאים מספר דוגמאות לביקורות שהופנו כלפי ארגוני האיכרים: על CIOAC נאמר שהיא קיבלה בראשית שנות השמונים אדמות שניקנו על ידי המדינה המקומית בצפון צ'יאפס (אז מה הבעיה?); Unión de Uniones זכתה לביקורת על שהגיעה להבנות עם המוסד המכסיקני לקפה Instituto Mexicano del Cafe בכך שתמורת הכרה ממשלתית ב- Unión ינמיך הארגון את רמת ההתנגשויות שלו עם המדינה; ARIC עצמו זכה לביקורת על שב- 1989 הסכים לפשרה עם המדינה תמורת הסכמתה לאשר מספר בקשות ספציפיות לקרקע שהגישו קהילות שהיו מסונפות לארגון ב- Las Margaritas ובכך אישר פתרון חלקי בלבד ואופורטוניסטי לשאלת הקרקע. תת-המפקד מרקוס עצמו האשים את חברי ARIC-Unión de Uniones בדברו לעיתון Tiempo ( 8בפברואר 1994) על התעשרות ומכירת עצמם ל- "supremo gobierno".
לכל זאת יש להוסיף את המדיניות התוקפנית של הממשלה כנגד כל ארגון או מפלגה עצמאיים באזור לאורך 15 השנים שעד פרוץ המרד. התנהגות זו האיצה ללא ספק את ההצטרפות לארגון. זאת שלא לדבר על האלימות ההולכת וגוברת שבה התנהגו שלטונות המשטרה והצבא כלפי האיכרים. ב- 15 ביוני 1980 למשל נרצחו 50 אינדיאנים tojolabales ב- Golonchan שבאו בדרישה להשיב להם אדמות, שלטענתם נתפסו על ידי חווה סמוכה בסיוע הצבא הפדרלי. בין השנים 1988-1982 תקופת כהונתו של המושל אבסלון קסטיאנוס (Absalón Castellanos), גברו מעשי האלימות. שורת מנהיגים איכריים נרצחו בידי המשטרה והצבא תחת כותרת המאבק בהברחות סמים וחדירה בלתי חוקית של פליטים גואטמלטקים. התואנה הייתה שנרצחים סייעו להברחת הסמים ולכניסת הפליטים הבלתי חוקית לאזור. באותה תקופה ניתן דרור לפעולות הפקעה, שוד ורצח של המשמרות הלבנים, הצבא והמשטרה המקומית והפדרלית. % 80 מכל התלונות על הפרת זכויות האדם בצ'יאפס הופנו בשנים הללו כלפי הצבא, המשטרה והמשמרות הלבנים.
בינואר 1986 דיכא הצבא באלימות רבה הפגנת מחאה של אינדיאנים-איכרים, שמחו על אפלייה במדיניות הגנה על מחירי התירס בין מספר אזורים בצפון, שקיבלו אבטחת מחירים, לבין צ'יאפס, שלא זכתה לשום הגנה בתחום זה. לכל אלה הצטרפו עוותי מערכת הבחירות של 1988: פסילת אישורי ההצבעה של חסידי החזית הלאומית הדמוקרטית הקרדניסטית FDN , החלפת קלפיות, איומים כנגד תומכי התנועה שיצביעו עבור ה- PRI, חסימת ההרשמה לבחירות של חסידי התנועה ועוד. ברי היה איפוא שהדרך האלקטורלית לא תצלח להביא לשינוי במקסיקו, ובודאי לא בצ'יאפס. במערכת בחירות זו כבר לא ניתן היה להסתיר, בודאי לא מן האינדיאנים של המזרח, שהצביעו ברובם לקאוטמוק קרדנס (Cárdenas) את כל גודל השחיתות שבה התנהלו.
החל מ- 1988 קרתה סדרת ארועים חמורים נוספת שהסעירה את המדינה. המושל החדש חוסה פרטוסיניו (Jose Patrocinio) החליט לנקוט יד קשה כלפי האינדיאנים והאיכרים העצמאיים, ולהעמידם כיריבים פוליטיים מובהקים וחסרי לגיטימיות. בין צעדיו היה חקיקת חוק עונשין חדש שנתן לממשלו היתר לדכא כל מי שמחה נגד השלטון, מפלגת השלטון (בחירות), זכויות הרכוש ועוד. סעיף 120 של החוק למשל קבע, כי יוטלו עונשין קשים על - cualquiera que interfiera con las funciones de las instituciones gubernamentales o las elecciones". סעיף 135 קבע כי יוטלו עונשין קשים נגד כל מי ש- "disturbe el orden público con el pretexto de ejercer un derecho legal", או כנגד (סעיף :)336 - "de quien invada propiedades con el propsito de apropiarselas o de explotarlas".
ראה קטעים נרחבים מחוק העונשין החדש ומספר דברים על המושל בתוך: Womack, John Jr., Rebellion in Chiapas: An Historical Reader, New-York, Tej New Press, 1999, pp. 227-233.
המושל החדש גם קבע, שרק רשויות אינדיאניות שיוכרו על ידו יוכלו לטפל בסכסוכים פנימיים בתוך הקהילות, וכי מי שיפעל נגדם יאסר ללא אפשרות המרת מעצר בקנסות. ברי שהמושל יאשר אך ורק רשויות שהשתייכו ל- PRI, וכי שאת האחרות ישלול. באופן זה התברר יותר ויותר שהנתיבים הלגאליים, המשפטיים והפוליטיים של הבעת מחאה נסגרו בפני האיכרים והאינדיאנים הבלתי מרוצים מן הממשלה. על כך אמר תת המפקד מרקוס בראיון לעתון לה חורנדה (Jornada La) התפרסם בימים 5, 6 ו- 20 בפברואר 1994 באומרו:
"Nosotros hicimos todo lo posible por vía legal, tanto en las elecciones como en las organizaciones campesinas, pero de nada sirvió".
{תרגום: "עשינו כל מה שניתן בדרך הלגאלית, דוגמת בחירות או שותפות בארגונים איכריים, אבל שום דבר על עבד"}
הבשורה ברמה הארצית לא הייתה מרנינה אף היא, לדעת הכותבת. ברמה זו "נספגו" לתוך המנגנון בתקופת קרלוס סלינס דה גורטרי גם מנהיגים בולטים של דור 68 דוגמת גוסטבו הירלס (Gustavo Hirales) חבר "הליגה הקומוניסטית 23 בספטמבר", שנעשה פונקציונר בפרוקדוריה הכללית של הרפובליקה (Procuraduría General de la Nación) ארתורו וורמן (Warman), שנעשה מנהל ה- INI, גוסטבו גורדיו (Gordillo), שנעשה לסגן השר לרפורמה אגררית; ולאחרונה אותו Adolfo Orive Berlinguer אידאולוג תנועת Política Popular שהיה לאחד ממארגני תוכנית PRONASOL של קרלוס סלינס דה גורטרי. במילים אחרות, למחאה לא היה כל סיכוי להצליח בדרכים המקובלות. כל אלה, לצד ההחמרה במצב הכלכלי באזור לנוכח הירידה במחירי הקפה בין השנים 1990-1989 העבירו רבים מאנשי OCEZ שפעלו עד כה בדרכים לגאליות, לפרוש מן הארגון ולהקים את ANCIEZ (Alianza Nacional Campesina Independiente Emiliano Zapata), שהקדישה עצמה להקמת יחידות להגנה עצמית חשאיות הן מפני המשמרות הלבנים והן מפני גורמי הכוח הממשלתיים - צבא, משטרה ויחידות משרד המשפטים.
אבל המכה הגדולה באמת ניחתה בעקבות סיום הרפורמה האגררית בפברואר 1992, סיום אותו מגדירה הכותבת כ-:
"...lo que constituyó el golpe de gracia que convenció masivamente a cientos de agricultores chiapanecos incluso a muchos que habían formado parte de las organizaciones campesinas hasta entonces, de buscar la dirección de los guerrilleros del EZLN y prepararse para el levantamiento armado".
תרגום: "[סיום הרפורמה האגררית הוא] הדבר שחרץ את גורל (המרד), ששכנע באופן מוצק מאות של חקלאים צ'יאפאנקים, לרבות רבים שהשתייכו עד אז לארגונים האיכריים, לחפש את הנהגת ה- EZLN ולהתכונן להתקוממות צבאית".
ואכן, לא הרבה חלף מאז תום הרפורמה האגררית שבשטח החלו להתרחש ראשוני ההתנגשויות עם כוחות הבטחון, המשמרות הלבנים והחוואים (אפריל-מאי 1993). השלטונות לא הודו בקיומה של תנועת מרד אלא הציגו המורדים ככנופיות סמים הפועלות באזור. לפי ג'ון רוס (Ross) הפכו אנשי ANCIEZ באביב 1993 לצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי. בנובמבר אותה שנה הצביעו חברי הארגון על יציאה למאבק צבאי ובחרו בתת-המפקד מרקוס כמנהיגם. הוא קיבל לידיו את שרביט הפיקוד (למעשה שרביט מנהיגות אינדיאני מסורתי), אותו הגדיר תת המפקד כ"סמלי מנהיגות צבאית עם סמלי התרבות האינדיאנית". בכך הוא רצה להדגיש שאת הפיקוד הצבאי הוא קיבל ישירות מן המנהיגות האינדיאנית. עם זאת בראיון לשבועון Proceso ב- 5 בדצמבר 1994, ציין מרקוס, כי "השאלה הצבאית איננה אלא שאלה חולפת". רוצה לומר, היא לא העניין אלא הכלי, האמצעי. לא המטרה. ברגע זה החלה התנועה לחפש תאריכים ליציאה למרד. התאריך נקבע ל-1 בינואר 1994.
במנשר שהפיצו באותו יום נאמר בזו הלשון: "Hoy decimos !Basta! Somos producto de 500 años de luchas...hombres pobres como nosotros, a los que se nos ha negado la preparación ms elemental para as poder utilizarnos como carne de cañon y saquear las riquezas de nuestra patria, sin importarles que estamos muriendo da hambre y enfermedades curables, sin importarles que no tengamos nada, ni salud, ni alimentación, ni educación, sin tener derecho a elegir libre y democrticamente a nuestros gobernantes, sin independencia de los extranjeros, sin paz ni justicia para nosotros y nuestros hijos, Pero nosotros HOY DECIMOS !BASTA!" (Comunicado zapatista, 1 Enero 1994).
[תרגום: "היום אנו אומרים די! אנחנו יצירי 500 שנות מאבק... עניים כמונו, שמהם נמנעה ההכנה הכי אלמנטרית (לחיים) על מנת שניתן יהיה לנצלנו כבשר תותחים ולשדוד את עושרה של מולדתנו מבלי להתייחס (לעובדה) שאנחנו מתים מרעב וממחלות הניתנות לריפוי, מבלי להתייחס (לעובדה) שאין לנו כלום, לא בריאות, לא תזונה, לא חינוך, לא זכות לבחור באופן חופשי ודמוקרטי את מושלינו, שאין לנו עצמאות מזרים, ללא שלום ולא צדק לנו ולבנינו. אבל היום אנחנו אומרים די!"]
