המרד בצ'יאפס-התפתחות האקטביזם הפוליטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המרד בצ'יאפס |
| צ'יאפס בפנורמה הלאומית |
| הקצה המזרחי של צ'יאפס |
| המרד בצ'יאפס-התפתחות האקטביזם הפוליטי |
| המרד בצ'יאפס-התנאים שהמריצו את האופציה הצבאית |
| הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי |
| המרד בצ'יאפס |
התפתחות האקטביזם הפוליטי במרד בצ'יאפס התחילה בארועי 1968 שהולידו שלוש גישות להחלפת המשטר בתוך השמאל המכסיקני: האחת קראה למאבק חמוש; השנייה למאבק פוליטי מתוך המערכת הפוליטית; והשלישית שדיברה אף היא על מאבק פוליטי אך הדגישה את הצורך לתת קדימות לפיתוח קשרים ישירים עם התנועות העממיות של החברה. מתוך העמדה השלישית יצאה בסיכומו של דבר קבוצת הפעילים, רובם בוגרי מרד הסטודנטים וחניכי אוניברסיטת צ'פינגו ((Chapingo למקצועות החקלאות והסביבה, שעברו לעבוד במזרח צ'יאפס במסגרת תנועה חדשה שהקימו בשם "אחדות העם" (Unión del Pueblo).
צ'יאפס לא הייתה מקום פעילותם היחידי. כעקרון הם פעלו בכל מקסיקו בשולי העבודה המאורגנת במפעלים, באחידוס ובשכונות פועלים. בתוך תנועה זו שיחקו שני זרמים אידאולוגיים: מאואיסטי וגוואריסטי. הקבוצה שהגיעה לצי'אפס השתייכה לזרם המאואיסטי. כוונתה ההתחלתית הייתה להכשיר את התודעה האיכרית-אינדיאנית למרד במדינה. עם בואם פנו הפעילים לבישוף סן קריסטובל, סמואל רואיז, שהסכים להכניסם לקהילות שבהן עבדו מכבר הקטכיסטים מטעמו. חשובה במיוחד הייתה המשלחת שהגיעה לאוקוסינגו, ונפגשה שם עם הקהילות שזה מקרוב נכנסו למסגרת ה- Quiptic. השילוב בין עבודת הקטכיסטים לבין עבודת השליחים של "אחדות העם" (Unión del Pueblo) נראתה לבישוף רואיז ולאנשי הדיאוכסה של סן קריסטובל מצוינת. זאת משום שהם הביאו ניסיון ארגוני ונסיון במאבק פוליטי, כמו גם התמחות במתן הגדרות אופרטיביות מתאימות לבעיות השעה ומציאת פתרונות הולמים אליהן. במובן זה נוצרה ההשלמה לעבודת הקטכיסטים, שעקר כוחם היה ביצירת האחדות הפנימית בקהילות והפניית תשומת לבם של תושביהן לצורך בהתמודדות עם בעיות השעה הארציות מתוך עוצמה פנימית והמנעות מהדחקתן.
ב- 1976 הכיר סמואל רואיז בעיר טוריאון (Torróen) שבצפון המדינה, את אדולופו אוריבה ((Orive, אחד מן המנהיגים המרכזיים של תנועה אחרת שנקראה "פוליטיקה עממית" (Política Popular). רואיז חזה בעבודה הטובה שעשו Orive ותנועתו בשכונות הפועלים, והוא הזמינו לבקר בצ'יאפס. בספטמבר 1977 הגיע האיש למקום וחשף בפני מליאת הכמרים של הדיאוכסה של סן קריסטובל את רעיונות קבוצתו לפעולה בקרב האוכלוסייה העממית. גישתה של Política Popular, תנועה שהורכבה מותיקי דור הסטודנטים של 1968, היתה, שלציבור העממי יש כוח ארגון משלו, וכי שעל מנת לשפר את מצבו הוא עצמו חייב להתארגנן ולהצמיח מנהיגות. תפקידם של האינטלקטואלים, שעד כה עמדו בחזית המוסדות האינדיאניסטים במקסיקו, יהיה לסייע לציבור הזה לזהות את כוחותיו ויכולותיו, אך לא יותר. התנועות תצטרכנה לצמוח מלמטה למעלה בכל מקרה.
במהלך שנות ה-70 התחברו פעילי Poltica Popular עם תנועות מורים ועובדים כדי לפעול באזורים עירוניים ובקהילות כפריות עניים במיוחד, בעקר במרכז מקסיקו וצפונה. פעילים אלה הקימו, בהנהגת Orive את "הקוו הפרולטרי" ( - (Línea Proletariaגוף פעולה פרולטרי, שראה בחיוב את קיומו של קשר מסוים עם המדינה בתנאי שתספק את דרישותיהם של שולחיה, האיכרים והפועלים, במיוחד בתחום שיפור תנאי העבודה. בצ'יאפס עצמה נאבקו פעילי Política Popular לחיסול ההייררכיזציה הפנימית בקהילות האינדיאניות ובקידום דמוקרטיזציה של החיים הקהילתיים. הם ארגנו ועדים קהילתיים שארגנו דיונים פתוחים בבעיות השעה, והפכו כינוסים אלה, למעשה אסיפות הקהילה, לגורמים ריבוניים בתוך הקהילה, שפעלו בלא מעורבות ה"ראשים" (jefes) או ה"מנהלים". כתב על כך לימים הירחון Proceso: "Partan del principio de que la asamblea era la que resolva todo. No haba jefes, ni directores; incluso cuestionaban la autoridad del obispo. Lo que resolva la Asamblea era lo que se haca".
(Proceso, 13 בספטמבר 1993, 880:13:176).
(תרגום: "הם יצאו מתוך העקרון שעל האספה לפתור הכל. לא היו מנהיגים רישמיים ולא מנהלים; האספות גם נמנעו מלקבל על עצמן את סמכות הבישוף. מה שהחליטה האספה, הוא מה שנעשה").
אין ספק שמכל התנועות העצמאיות שפעלו ברחבי המדינה, תנועת "הפוליטיקה העממית" (Política Popular) הייתה הקרובה ביותר תיאורתית ומעשית לרעיונות תאולוגיית השחרור, שנוכחותה הייתה בולטת במיוחד במזרח מקסיקו. בפגישה הראשונה של Orive עם הכמרים הצ'יאפנקים הוא הציע להם חלוקת עבודה בקהילות: הכנסייה תעסוק בשאלות הדתיות והוא וחבריו בשאלות הארגון הפוליטי של האינדיאנים. הרעיון נתקל בקשיים מצד כמה כמרים, אך לא נפסל על הסף. אחרים תמכו בו בהתלהבות ואף הציעו לאנשי התנועה גישה לאסיפות הקטכיסטיות הקהילתיות ושימוש כמתורגמנים עבור אנשי Orive. עמדות הכמורה והקטכיסטית עוצבו לפי השייכות הדתית: בעלי הנטייה הישועית סרבו להסכים לחלוקת עבודה זו; בעלי הנטיות הדומיניקניות והמריסטיות ((maristas הסכימו לה. העובדה שהאחרונים, ולא הראשונים, חלשו על קהילות עמק אוקוסינגו, הקלה איפוא על קידום שיתוף פעולה בין הקטכיסטים והכמרים לבין אנשי Política Popular בחבל ארץ זה. כדי כך, יש הטוענים, שהכמרים הודיעו לקהילות שימנעו מהם את קיום טקסי הסקרמנטים אם יפריעו לעבודת אנשי "פוליטיקה עממית" בקירבם. ((Proceso, Sep 13, 1993: 880: 12-13. קשר מיוחד זה בין הכנסייה לתנועת Política Popular לא יכול היה שלא לגרום לרדיקליזציה של הכמורה שהשתייכה לדיאוכסה של סן קריסטובל.
בתוך כך גם נוצר קשר הדוק בין פעילי Unión del Pueblo, שכבר פעל בחשאיות במזרח צ'יאפס, לבין אנשי Política Popular, שהגיעו אמנם מאוחר יותר לחבל ארץ זה, אך נהנו מן היתרונות של פעולה גלויה. יתרון זה העביר כמה וכמה אנשי ה- Unión-ל- Política Popular. להתקרבות בין שתי התנועות תרמה הזהות המאואיסטית שלהן. וכך, הודות לשילוב המוצלח ביניהן, נוצר קשר טוב גם עם תנועת Quiptic למאבק נגד נסיון המדינה להזיז את הקהילות האינדיאניות של השמורות ממקומותיהם, כפי שהוכרז ב- Decreto de la Comunidad Lacandona שנחתם כזכור על ידי חוסה לופס פורטיו ב- 1978.
פעילים במיוחד היו אנשי Política Popular (שנודעו כ- Pepes), אשר עבדו בהתלהבות גדולה. הם השיגו מסוכנויות הממשל הטבות קונקרטיות שונות עבור הקהילות, במיוחד בתחומי היצור החקלאי (הגברת הפרודוקטיביות של הקרקע והאצת יצור מוצרי יסוד), וכן בתחומי התמך החקלאיים (אשראים, סובסידיות למחירי התובלה, שווקים לתוצרת הכפרית - אחידלית בנוסף הצליחו למנוע העתקת מספר קהילות וישובן מחדש מחוץ לתחומי השמורה. תרומתם הגדולה גרמה לדחיקת פעילי הכנסייה וארגוני הכנסייה מן הניהול של החיים הקהילתיים בקהילות המזרחיות ביותר של הפרובינציה.
בשנות ה-70 וה-80 תפסו ארגונים איכרים בלתי-תלויים נוספים השפעה גדולה בצי'אפס. אחד מהם היה "המרכז העצמאי של עובדים חקלאיים ואיכרים" (La Central Independiente de Obreros Agrícolas y Campesinos או CIOAC). השני היה "הארגון הזפטיסטי אמיליאנו זפטה" ( Organización Campesina Emiliano Zapata או OCEZ). הראשון, שנוסד ב- 1975, ייעד את עצמו לשפר את תנאי התעסוקה של העובדים העירוניים והכפריים. עפ"י תפיסת התנועה, המחוברת למפלגה הקומוניסטית של מקסיקו, היו האחידטריוס פועלים לכל דבר, מפני שבגלל מעט הקרקע שברשותם, הם נאלצו להשלים פרנסתם כשכירים. לפיכך היה עליהם להאבק על קידום האינטרסים שלהם לא רק כאיכרים, אלא גם במסגרת תנועת העבודה. (יש לציין שה- CIOAC נוסד על ידי קבוצת אנשי שמאל של "קונפדרציית האיכרים העצמאית" - (CCI. ה-CIOAC לעומתו, החל לעבוד בצ'יאפס בשנת 1977. הטקטיקה שלו הייתה לדרוש מן המדינה פיסות קרקע לעיבוד חקלאי עבור פועלי חוות הקפה הגדולות באזור Simojovel שבצפון המדינה, על פי זכאותם מכוח חוקי העבודה. אנשי התנועה סייעו לאיכרים בתביעות שכר שהולן וברכישת קרקעות מן החוות, כאשר השכר עלה על מחיר הקרקע. גישה מיוחדת זו לפתרון הבעיה האגררית ובעיית העבודה, בהחלט אותתה למדינה שעליה להכנס לפעולה, שמא תפסיד את שליטתה על הציבור הזה. ואכן, ב- 1980 החליט מושל צ'יאפס, חואן סבינס (Sabines ) לקנות מן החוואים יחידות שטח ולחלקם לפועלים החקלאיים. צעד זה החליש את CIOAC הן מבפנים והן מבחוץ. מבחוץ - מצד ארגונים אינדיאנים עצמאיים אחרים שסרבו לקבל פתרונות חלקיים.
OCEZ נוסדה ב- 1982 כתוצר של מספר ארגונים איכריים עצמאיים מסונפים ל"הועד המתאם הלאומי "תוכנית איילה" [ע"ש תוכנית ספטה משנת 1911] (או "Comite Coordinador Nacionl "Plan de Ayala" CNPA). הארגון האחרון הזה נוסד שלוש שנים קודם לכן (1979) על ידי אינדיאנים צ'יאפנקים שסרבו להסכים לשליטה הממשלתית ב"המועצה הלאומית של העמים האינדיאנים" (Consejo Nacional de Pueblos Indígenas או (CNPI ותבעו האצת הרפורמה האגררית בכל מקסיקו, תוך שהם מסתייעים בתמיכתה הגלויה של תנועת המורים העצמאית של המדינה (מדובר בתנועת המורים האינדיאנים "הברית הלאומית של מורים אינדיאנים דו-לשוניים - Alianza Nacional de Profecionales Indígenas Bilingues, A.C או ANPIBAC), שנוסדה ב-1976 במסגרת הכינוס הלאומי הראשון של מורים אינדיאנים דו-לשוניים ב- Vicam, סונורה, ואשר כללה למעשה את כל המורים האינדיאנים שעבדו במסגרות המוסד האינדיחניסטי הלאומי - INI ומשרד החינוך הציבורי, או ה- SEP. מטרתו הייתה לסלול בפני המורים דרך להשתתפות בקביעת המדיניות החינוכית של משרד החינוך בקהילות האינדיאניות, ולעצב, מאוחר יותר, פדגוגיה חדשה, שכונתה "חינוך אינדיאני דו-לשוני ודו-תרבותי" () (educación indígena bilingue-bi-culturalראה: 61:Dietz)
OCEZ הייתה נטולת כל קשר פוליטי או אחר עם תנועות איכריות שהיו קשורות למדינה. מעשית הקדישה התנועה מאמצים רבים להגנה על איכרים, למניעת העתקת אחידוס ממקומם ולקידום הרפורמה האגררית בעמק גריחלבה. OCEZ וה-CIOAC הפעילו טקטיקות מאבק דומות: שביתות רעב, חסימות דרכים, פלישות לשטחים פנויים או בלתי מעובדים שגבלו בקהילות. מאוחר יותר יסייעו ארגונים אלה ל- EZLN להרחיב השפעתו מעבר ל- Cañadas. (ראה:b:65 1995 (Tello
בראשית שנות ה-80 התחילו שלוש התנועות הנזכרות כאן - CIOAC ,OCEZ ו Política Popular- להרחיב פעילותן לאזורים העניים יותר של צ'יאפס במזרח ובצפון, תוך שהן מחליפות למעשה את קודמיהן באזורים הללו. Unión de Uniones בפיקוחה הפוליטי של Política Popular סייעה לפועלים ולקהילות הצוצילים של אזור סימוחובל (Simojovel), לב ליבו של אזור שליטת ה- CIOAC, להשיג אשראים על מנת לקנות רנצ'וס ולהפכן לקואופרטיבים. CIOAC ו OCEZ מצידן החליטו לפעול בשיתוף פעולה לעידוד צעדות מחאה והקמת רשתות עזרה הדדית. בתוך כך חדרו ארגונים אלה לאזור השליטה החזק של Unión de Uniones, כלומר, אזור אוקוסינגו ולס-מרגריטס. התמונה שהסתמנה איפוא הייתה חדירת שלושת הארגונים למען האינדיאנים זה לתחומו של זה, עניין שבודאי לא הוסיף בריאות לפעיליהם.
