הצי הסובייטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||||||||||||||
הצי הסובייטי (ברוסית: Военно-морской флот СССР) היה הזרוע הימית של הכוחות המזוינים של ברית המועצות. צי זה, שכונה לעתים קרובות בשם "הצי האדום", נועד למלא תפקיד מרכזי במלחמה כוללת אפשרית בין כוחות ברית ורשה לכוחות נאט"ו, ועליו הוטלה המשימה למנוע העברת תגבורות בדרך הים אל מערב אירופה. מלחמה שכזו לא פרצה אומנם, אך הצי הסובייטי עדיין היה פעיל ביותר בתקופת המלחמה הקרה
הצי הסובייטי נחלק לכמה ציי-משנה: צי הים הצפוני, צי האוקיינוס השקט, צי הים השחור והצי הבלטי. השייטת בים הכספי הייתה עצמאית למחצה, וכפופה מבחינה מינהלית לפיקוד צי הים השחור. השייטת באוקיינוס ההודי הייתה תחת פיקוד צי האוקיינוס השקט. יחידות אחרות של הצי הסובייטי כללו את זרוע האוויר של הצי, חיל הרגלים של הצי (חיל הנחתים) ויחידת הארטילריה החופית. בסיום המלחמה הקרה ב-1991 אורגן הצי הסובייטי מחדש והפך לצי הרוסי.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
לרוסיה אין מסורת ימית ארוכת שנים, לפחות לא כמו זו של מעצמות אירופיות אחרות דוגמת בריטניה וצרפת. בשל מיקומה הגיאוגרפי אין לרוסיה גישה לים הפתוח, והמקומות בהם יש לה גישה לים חסומים על ידי קרח בעונת החורף. יתר על כן, גודלה העצום של רוסיה ומיקומה במרכז אירואסיה איפשרו "סלילת" נתיבי-סחר יבשתיים אל רבות משכנותיה, ועל כן לא נזקקה לצי מלחמתי להגנת המסחר הימי.
[עריכה] ראשית תולדות הצי
הצי המלחמתי הסובייטי הוקם ב1917 על שרידיו של הצי הקיסרי הרוסי. כלי שיט רבים הוסיפו לשרת לאחר מהפכת אוקטובר, אם כי נשאו שמות חדשים. אָבְרוֹרָה (Авро́ра), הסיירת שצוותה מרד בקיסר ב-1917 והצטרף לבולשוויקים, נחשבת לאונייה הראשונה של הצי הסובייטי. מרד בולשוויקי אחר בצי ארע עוד ב-1905 באוניית המערכה "פוטיומקין".
הצי הסובייטי, שנקרא אז בשם "הצי האדום של הפועלים והאיכרים" (PKKF - Рабоче-Крестьянский Красный флот), סבל מהזנחה בשנים שבין מלחמות העולם, ולרשותו עמדו אוניות-מערכה מיושנות אחדות ואף לא נושאת-מטוסים אחת. מאחר שעיקר דאגתה של המדינה הופנתה לעניני פנים, לא זכה הצי למימון או לאימונים. סימן בולט לחולשתו של הצי היה כשלא הוזמן להשתתף בהסכם וושינגטון הימי, אשר הגביל את גודלם ויכולותיהם של ציי המלחמה החזקים ביותר.
ברם, בשנות השלושים, עם תיעושה הגובר והולך של בריה"מ, הוכנו תוכניות להגדלת הצי הסובייטי ולהפיכתו לחזק ביותר בעולם. כוח זה אמור היה להיבנות סביב גרעין של אוניות מערכה רבות-עוצמה מסוג "סובייצקי סאיוז". כשפלשו הגרמנים לבריה"מ ב-1941 הייתה התוכנית בתחילת יישומה, ועל כן נזנחה.
[עריכה] המלחמה הפטריוטית הגדולה
במלחמת החורף ב-1939 ביצע הצי כמה פעולות קטנות בים הבלטי, שהוגבלו בעיקר לחילופי אש ארטילריים בין המבצרים הפיניים לבין הסיירות ואוניות המערכה הסובייטיות.
רק כשפתח היטלר במבצע ברברוסה ב-1941 הבינו הסובייטים את חשיבותו של הצי המלחמתי. רבות מאוניות הצי במלחמת העולם השנייה היו משחתות לשעבר של הצי האמריקני שנמסרו במסגרת החוק "השאל-החכר". הן היו חיוניות להגנה על השיירות הימיות מפני צוללות הצי הגרמני. לרוע המזל, חלק הארי של הצי הסובייטי בים הבלטי היה סגור בין השנים 1941-1944 בנמלי לנינגרד וקרונשטדט בשל שדות מוקשים פיניים וגרמניים, והוא ספג אבידות כבדות ממוקשים ומהתקפות מן האוויר. אוניות אחדות שרדו בים השחור, שם הגנו על סבסטופול בעת המצור על העיר.
[עריכה] המלחמה הקרה
לאחר המלחמה הגיעו הסובייטים למסקנה, כי עליהם להדביק את המערב בכל מחיר. הם הכינו תוכנית שמטרתה להשתוות למערב, אם לא מבחינה איכותית, לפחות מבחינה כמותית. המספנות היו עסוקות בלא הפסק בבניית צוללות המבוססות על עיצובי-מבנה של הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה, ואלה הושקו בזו אחר זו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. מאוחר יותר, על ידי שילוב של מחקר עצמאי וטכנולוגיה "מושאלת" מגרמניה הנאצית וממדינות מערביות, הלכו ושיפרו הסובייטים את עיצוב המבנה של צוללותיהם, אף שבראשית דרכם פיגרו בדור אחר מדינות נאט"ו.
הסובייטים הזדרזו לצייד את צי אוניות השטח שלהם בטילים מסוגים שונים. למעשה, מאפיין בולט של התכנון הסובייטי היה הצבת טילים גדולים על גבי ספינות טילים קטנות יחסית ומהירות. במערב, לעומת זאת, רעיון מעין זה לעולם לא היה נחשב מעשי מבחינה טקטית. יחד עם זאת, לרשות הצי הסובייטי עמדו גם כמה סיירות טילים-מונחים גדולות ביותר ובעלות עוצמת אש רבה, כדוגמת הסיירות מסוג "קירוב" ו"סלאבה".
[עריכה] נושאות מטוסים וכלי טיס בתקופת המלחמה הקרה
הצי המלחמתי הסובייטי ייחס חשיבות פחותה לנושאות מטוסים בהשוואה ליריבו האמריקני. יחד עם זאת הורגש הצורך בכוח כלשהו של כלי שיט מסוג זה.
ב-1968 וב-1969 הוכנסו לשירות נושאות המסוקים "מוסקבה" ו"לנינגרד", וב-1973 הושקה הראשונה מבין ארבע נושאות המטוסים מסוג "קייב". האוניות משני הסוגים מסוגלות היו להפעיל מסוקים ו/או מטוסים הממריאים אנכית ( מסוג יאקובלב YAK-38), ותוכננו כפי הנראה לפעול בעיקר בטווח מטוסי חיל האוויר הסובייטי שבסיסם ביבשה.
בשנות השבעים התחילו הסובייטים בפרויקט אוריול (Орёл, "נשר"), שמטרתו המוצהרת לבנות נושאת מטוסים גדולה (supercarrier) שתוכל להתחרות ביריבותיה האמריקניות. ברם, הפרויקט בוטל בעודו על שולחן השרטוט כאשר השתנה שוב סדר העדיפויות האסטרטגיות.
בשנות השמונים קיבל הצי הסובייטי את נושאת המטוסים האמיתית הראשונה שלו, "טביליסי" (לימים הוחלף שמה ל"אדמירל קוזנצוב"). מאפיין בולט של נושאות המטוסים הסובייטיות הוא חימושן בטילים התקפיים (כמו גם במערכת נ"מ ארוכת-טווח), מה ששיקף תפיסה מבצעית אשר שמה דגש קטן יותר על כלי שיט לליווי בהשוואה לזו של ציי המערב.
במחצית השנייה של שנות השמונים החל הצי הסובייטי לבנות שוב נושאת מטוסים גדולה, את "אוליינובסק" (Улья́новск). אומנם בניית האונייה כמעט הושלמה, אך קץ המלחמה הקרה וקיצוץ בתקציב הביא להפסקת הפרויקט. גוף האונייה הבלתי גמורה נמכר לימים לגרוטאות.
כדי למלא באופן חלקי את תפקידן של נושאות מטוסים, פרש הצי הסובייטי מספר רב של מפציצים אסטרטגיים, כחלק מזרוע האוויר של הצי. מפציצים אסטרטגיים כמו ה"טופולב" Tu-16 ו-Tu-22 נפרשו כשהם חמושים בטילים מהירים נגד אוניות. התפקיד העיקרי של מטוסים אלה היה ליירט שיירות אספקה ימיות של נאטו המשייטות בקווי הקשר הימיים בין אירופה וצפון אמריקה, ועל ידי כך לסכל העברת כוחות אמריקנים אל גרמניה במקרה של התלקחות מלחמה בין-גושית באירופה (Operation REFORGER).
[עריכה] צוללות בתקופת המלחמה הקרה
מבחינות אחדות, ובהן מהירות וטכנולוגיית המגוב הגרעיני (reactor), הצוללות הסובייטיות היו ונשארו מן הטובות ביותר בעולם. חסרונותיהן העיקריים היו שיכוך בלתי מספיק של הרעשים שיצרו (הצוללות האמריקניות היו שקטות יותר) וטכנולוגיית סונאר לקוייה. לסובייטים היה מספר רב של צוללות טילים מונחים ייעודיות, כמו אלה מסוג "אוסקר", וכן צוללות טילים בליסטיים רבות וצוללות תקיפה. הצוללות הסובייטיות מסוג "אקולה" (קוד דיווח נאט"ו: "טייפון") נחשבות לגדולות ביותר בעולם. כוח צוללות התקיפה הסובייטי, כמו שאר אוניות הצי המלחמתי, נועד ליירט את השיירות הימיות של נאט"ו, אך גם לפגוע בכוחות משימה אמריקניים שבמרכזם נושאת מטוסים (carrier battle group).
במשך השנים ארעו בצי הצוללות הסובייטי מספר תאונות ובייחוד בכמה צוללות גרעיניות. עם המקרים המפורסמים נמנים K-219 ו"קוֹמְסוֹמוֹלֵץ", שטבעו לאחר שפרצה בהן דליקה, והדליפה המסוכנת מהמגוב הגרעיני ב- K-19. בטיחות לא נאותה בהפעלת המגובים הגרעיניים, בקרת נזקים גרועה וליקויים בבקרת האיכות בשלב הבנייה (בעיקר בצוללות הראשונות) היו הגורמים האופייניים לתאונות.
בהתאם לתפיסת "הביטחון במספרים", המשיך הצי הסובייטי להפעיל צוללות טילים רבות מן הדור הראשון עד סיומה של המלחמה הקרה ב-1991. היה חשש כי בשעת מלחמה יוכלו הצוללות של הגוש המערבי להשמיד רבות מיריבותיהן הסובייטיות קודם שאלה יספיקו לשגר את טיליהן. שאלות הנוגעות לדיוק הפגיעה במטרה גם הן השפיעו על החלטה זו.
[עריכה] סופו של הצי הסובייטי
לאחר התפרקות בריה"מ וקץ המלחמה הקרה הוזנח שוב הצי הסובייטי, ואוניותיו חולקו בסופו של דבר בין כמה מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר. צי הים השחור היה משותק שנים אחדות קודם שהושג הסכם לחלקו בין רוסיה ואוקראינה.
[עריכה] מפקדי הצי הסובייטי
- וסילי אלטפטר (אוקטובר 1918 - אפריל 1919)
- יבגני ברנס (מאי 1919 - פברואר 1920)
- אלכסנדר נמיץ (פברואר 1920 - דצמבר 1921)
- אדוארד פנצרז'נסקי (דצמבר 1921 - דצמבר 1924)
- וייצ'סלב זוף (דצמבר 1924 - אוגוסט 1926)
- רומואלד מוקלביץ' (אוגוסט 1926 - יולי 1931)
- ולדימיר אורלוב (יולי 1931 - יולי 1937)
- מיכאיל ויקטורוב (אוגוסט 1937 - ינואר 1938)
- פיוטר סמירנוב (ינואר - אוגוסט 1938)
- מיכאיל פרינובסקי (ספטמבר 1938 - אפריל 1939)
- ניקולאי גרסימוביץ' קוזנצוב (אפריל 1939 - ינואר 1947)
- איבאן סטפנוביץ' יומאשב (ינואר 1947 - יולי 1951)
- ניקולאי גרסימוביץ' קוזנייצוב (יולי 1951 - ינואר 1956), כהונה שנייה
- סרגיי גורשקוב (ינואר 1956 - דצמבר 1985). נחשב לקצין האחראי יותר מכל לרפורמות בצי הסובייטי.
- ולדימיר צ'רנאבין (1985 - 1992)
[עריכה] לקריאה נוספת
- Sontag, Sherry; Drew, Christopher; Drew, Annette Lawrence (1998). Blind Man's Bluff: The Untold Story of American Submarine Espionage. Harper. ISBN 0-06-103004-X.
- Nilsen, Thomas; Kudrik, Igor; Nikitin, Aleksandr (1996). Report 2:1996: The Russian Northern Fleet. Oslo/St.Petersburg: Bellona Foundation. ISBN 82-993138-5-6. Chapter 8, "Nuclear submarine accidents".
- James Oberg (1988). Uncovering Soviet Disasters. New York, NY: Random House. ISBN 0394560957.
