וימפל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בוימפל - חיתול לספר תורה. לערך העוסק בחברת וימפל NPO למחקר ופיתוח טילים, ראו וימפל (חברה).
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
"וימפל" - 'חיתול' לספר תורה.
"זה אלי ואנווהו" - התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכורכו בשיראין נאין" (שבת קל"ג ע"ב). אחת הדוגמאות האופייניות להידור מצווה היא כריכת ספר התורה ב'שיראין נאין' היא חיתול לספר התורה, הנקרא בפי יהודי גרמניה 'וימפל' ('וימפל' בגרמנית= לגלול, או שיבוש של המילה 'וינטל' - חיתול).
המנהג מקורו באירוע מהמאה ה-12, בקהילת מגנצא. ילד נימול ורב המקום, המהרי"ל, היה סנדקו. כשהחל הטקס "...ולא היה שם מפה ללפף בה את רגלי התינוק לאחר שנימול, אמר המהרי"ל להביא מפה שגוללים בה ספר תורה, ואמר שאף יריעה מספר תורה גופא מותר לכרוך בה מפני סכנת נפשות. ושאלו למהרי"ל אם להחזיר המפה לספר התורה, והשיב: שלא פקעה קדושה ממנה, וצריך לכבסה ולטהרה מן הדם ולהחזירה. ואמר שיתנו דבר מועט להקדש למען שלא ליהנות מן ההקדש..." (מנהגי המהרי"ל, הלכות מילה כ"ד).
כך במרוצת הדורות הפך החיתול למתנת המשפחה והילד הנימול לבית הכנסת, והוא תחליף סמלי לאותה מפה לקשירת יריעות ספר התורה שנזכרה בדברי המהרי"ל. בעקבות המנהג התפתחה גם אומנות קישוט ועיטור החיתול בסמלים וציורים רבה.
שלבי הביצוע:
- גזירת החיתול לרצועות ברוחב של עשרים סנטימטר, וחיבורן לרצועה.
- רישום ברקמה או בציור של שם הילד, של אביו, תאריך הולדתו והברכה – "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". לרישום מתלווה עיטור, לרוב של סמלים או עיטורים עממים.
- הבאת החיתול לבית הכנסת על ידי הילד ביום הולדתו השלישי (יש הנוהגים בגיל חודש או שנה) . האב נוגע עם בנו בעץ החיים כדי לקיים מה שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), וגולל עימו את ספר התורה. סצנה כזו מצוירת בתמונה המפורסמת מאת הצייר היהודי הגרמני הנודע: מוריץ אופנהיים (1799-1882), das schultragen (נסיעה לבית הכנסת).
- בחגיגת בר המצווה של הילד כורכים את ספר התורה שאליו מתכוון הנער לעלות בחיתול הנושא את שמו. כאשר הילד חלה היו ששמו את החיתול למראשותיו.
רוב החיתולים נשרפו בליל הבדולח או נשמדו בשואה, והמעטים שנשמרו נמצאים במוזיאונים בארץ ובעולם.
ניסיון להמשיך מנהג זה נעשה במושבה "אביגדור" שבארגנטינה, על ידי פליטים מגרמניה שהגיעו לשם בשנת 1937. גם בישראל נעשו ניסיונות דומים: בקיבוץ 'חפץ חיים', בבית הכנסת 'איחוד שיבת ציון', ובבית הכנסת 'אהבת תורה' שבחיפה.
