חידוש הסנהדרין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

לאחר שהסנהדרין ששימשה כמועצה השופטת, בוטלה בעקבות הגלות היו נסיונות שונות במשך השנים לחדש את הסנהדרין החל מימי "פולמוס הסמיכה" ועד ימינו. הבעיה העיקרית בחידוש הסנהדרין היה המחסור בבית דין סמוכים. על כן היוזמה הראשונה לחידוש הסנהדרין הייתה בנושא הסמיכה.

[עריכה] פולמוס הסמיכה הראשון

ערך מורחב – פולמוס הסמיכה

היוזמה הראשונה לחידוש הסנהדרין אחרי ביטולה הייתה בשנת רצ"ח (1538) בראשות מהר"י בירב, רבה של צפת. הסיבה לרעיון חידוש הסנהדרין היה לאפשר כפרה לאנוסי גירוש ספרד על מנת להפטר מעונש כרת, על ידי חיוב מלקות. לצורך כך נסמך מהר"י בירב על חידושו של הרמב"ם שניתן לחדש את סמיכה על ידי הסכמת כל חכמי ארץ ישראל (או רובם) לכך; ואכן רבנים רבים התכנסו וסמכו את מהר"י בירב. היוזמה עוררה התנגדות בעיקר מצד מהר"ל בן חביב, רבה של ירושלים. למרות ההתנגדות הספיק מהר"י בירב לסמוך ארבעה רבנים, ביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך וכן ר' משה מטראני, (המבי"ט). הפולמוס שהתקיים בין מהר"י בירב למהר"ל בן חביב, התייחס אף בצד העקרוני לחידושו של הרמב"ם בדבר אפשרות חידוש הסמיכה, לעומת החולקים עליו, כמו-כן הובא בחשבון הבעיתיות שתגרור חידוש הסנהדרין (כחובת קידוש החודש על ידי עדים). בנוסף מתוך כתבי הפולמוס ניכר שמהר"ל בן חביב, רבה של ירושלים, התנגד למהלך שלא לקח אותו בחשבון, ובכך למעשה לא איגד את מכלול הרבנים. ביחס ליחסו של ר' יוסף קארו לחידוש הסמיכה, קיימים חילוקי דעות. יש המציינים לקיומם של עדויות על כך שר' יוסף קארו סמך כמה מתלמידיו, ובכך מוצאים אישור לכך שהוא קיבל את פעולת הסמיכה כלגיטימית; אחרים טוענים שבסוף ימיו חזר בו ר' יוסף קארו מתמיכתו בחידוש הסמיכה, אולם אין מקורות בני-התקופה התומכים בגישה זו.

[עריכה] הסנהדרין של נפוליאון

כריכת הסידור שהודפס במיוחד עבור ה'סנהדרין של פריז' שכונס על ידי נפוליאון בונפרטה, בצרפת, בשנת 1806.

ערך מורחב – הסנהדרין של פריז

בשנת ה'תקס"ז (1806), כשהחלה הסתה אנטישמית נגד יהודי צרפת, שנושאה העיקרי היה "חוסר היכולת של היהודים להיות אזרחי מדינה לא יהודית", החליט נפוליאון לכנס את נכבדי היהודים ולהציג בפניהם 12 שאלות, שמטרתן לברר את העניין. האספה הגישה את את תשובותיה לקיסר. כדי לתת תוקף לתשובות אלו, כינס נפוליאון "סנהדרין" - אספה בת 71 חברים, רובם מרבני צרפת, אשר תאשר את התשובות. בראש ה"סנהדרין" הועמד רבי דוד זינצהיים משטרסבורג (סטרסבור), מגדולי פוסקי ההלכה שבאותו הדור. החלטות ה"סנהדרין" נוסחו ב-9 עקרונות, שבהן השכילו להשביע את רצון הקיסר בלי לוותר על עיקרי אמונת ישראל. בין העקרונות: האיסור לשאת שתי נשים, גטין וקידושין יקבלו תוקף רק אם אושרו בידי השלטון האזרחי, היהודים ינהגו באזרחים אחרים של מדינת מושבם כבאחיהם, ויראו את הארץ שבה הם יושבים כמולדתם. היו שראו בהחלטות אלו התרפסות של החכמים בפני השלטונות, שהרי מטרת כינוס ה"סנהדרין" הייתה להכפיף את היהודים לחוק האזרחי בצרפת. עם זאת, העקרונות האלה מנחים, גם היום, יהודים דתיים וקהילות יהודיות בכל העולם. אפילו בישראל, שבה ניתנה אוטונומיה לרבנות בענייני נישואין וגירושין, קיים שיתוף פעולה בין הרבנות לשלטון האזרחי, כך שקידושין וגטין מתבצעים רק אם הם עולים בקנה אחד עם מגבלות החוק האזרחי.

[עריכה] יוזמתו של ר' ישראל משקלוב

במסגרת עליית תלמידי הגר"א לארץ, ניסה אחד מבכיריהם, רבי ישראל משקלוב לחדש את ה"סמיכה", כחלק מהתקוות המשיחיות של אותה עת ומאמונתם של תלמידיו הגר"א בכך שיש לפעול להבאת הגאולה באופן מעשי. למוד לקח מ"פולמוס הסמיכה" של מהר"י בירב ומהר"ל בן חביב, החליט ר' ישראל משקלוב (בשנת תקצ"א - 1830) לנסות דרך אחרת. בשונה ממהר"י בירב, שהסתמך על חידושו של הרמב"ם בנושא, שיש אפשרות לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, הסתמך ר' ישראל משקלוב על הרדב"ז, שהתנגד לחידושו של הרמב"ם אך הציע כמה דרכים שבהם יוכל להתממש חידוש הסנהדרין בזמן הגאולה - ואחת מהם היא על ידי עשרת השבטים, שגלו שנים רבות לפני שפסקה הסמיכה בארץ ישראל. ר' ישראל משקלוב ניסח איגרת לעשרת השבטים, שבה הביע את בטחונו שלא רק שהם קיימים ושומרים תורה ומצוות, אלא גם שהם משמרים את מוסד הסמיכה, וביקשם לעזור לחידוש הסמיכה (וכתוצאה מכך - הסנהדרין) בארץ ישראל. משלא נמצאו אנשי השבטים האבודים, כשלה גם יוזמה זו.

[עריכה] הסנהדרין בקהיר

ניסיון נוסף לחידוש הסנהדרין היה בשנת תרס"א (1901) על ידי הרב אהרן מנדל הכהן שהיה רב בקהיר. עקב לימוד קונטרס הסמיכה (שנכתב בפולמוס הסמיכה הראשון) חשב לנכון לחדש את הסמיכה ושלח לשם כך מכתבים לרבנים שונים. היו שתמכו ברעיונו והיו שהתנגדו ואחר דין ודברים חזר בו הרב אהרן מהרעיון וההצעה התבטלה.

[עריכה] יוזמת הרב מימון לחידוש הסנהדרין

בשנת תש"י (1950) העלה הרב י"ל מימון, שר הדתות הראשון (מטעם המפד"ל), רעיון לחידוש הסנהדרין וניסה לפעול, יחד עם רבנים והוגים נוספים, לטובת הרעיון בשנותיה הראשונות של המדינה. עיקר ההתנגדות לרעיון זה של הרב מימון הייתה מהרב יצחק זאב סולובייצ'יק.

[עריכה] יוזמה לחידוש הסנהדרין בשנים האחרונות

בשנת תשס"ב (2002) הוקמה אגודת "השיבה שופטינו - לכינון בית הדין הגדול", אשר ניסתה להחיות שוב את רעיון חידוש הסנהדרין. קבוצת רבנים, ביניהם גם מהעדה החרדית, פתחו ביוזמה לחידוש הסמיכה ולדבריהם אף הצליחו לשכנע את הפוסק החרדי הרב משה הלברשטאם להתחיל את תהליך הסמיכה. כתוצאה מכך "נסמכו" רבנים נוספים, והוקם גוף הכולל עשרות "סמוכים", שממנו נועדה להיבחר ה"סנהדרין". מבין הבולטים בפעילות זו, לאחר הקמת הגוף הראשוני, היה פרופ' הלל וייס. הוא גייס לטובתה את הרב ישראל אריאל, העומד בראש "מכון המקדש", ואף רבנים מקרב המיינסטרים הרבני, שהבולט בהם הוא הרב עדין אבן ישראל, המכהן כיום כנשיא הסנהדרין.

פעילות סמיכה שבבסיסו של המהלך בעייתית כשלעצמה מבחינה הלכתית, שכן גם מי שמודה באפשרות חידוש הסמיכה, מצריך את הסכמת כל החכמים בישראל (או רובם). הנימוק ההלכתי לפעילות הזו על אף זאת, היה שמונים לעניין זה רק את מי שמסכים להשתתף בדיונים, וכך, כמובן, הושג הרוב הנדרש.

ב-ט"ו באב תשס"ד (2 באוגוסט 2004) התכנסה בחשאי בירושלים "מועצה מכוננת" שמנתה כ-90 איש "סמוכים". התכנסות רשמית ראשונה של ה"סנהדרין" בת 71 החברים התקיימה בטבריה בכ"ח בתשרי תשס"ה (13 באוקטובר 2004), לאור דברי הרמב"ם כי הסנהדרין העתידה תקום לראשונה דווקא שם.

מאז התכנסו הרבנים הרואים עצמם כ"סנהדרין" כמה פעמים ודנו בעניינים הלכתיים ופוליטיים. רוב הרבנים מחוץ לחוג הזה מתייחסים בביטול למהלך, אולם בכינוס שהתקיים במלאת שנה ליוזמה (ב-כ"ט בתשרי תשס"ו, 1 בנובמבר 2005) הגיעו כמה רבנים המקובלים בציבור (שחלקם לפחות מתנגד ליוזמה): הרבנים ישראל רוזן, רצון ערוסי, רא"ם הכהן, ודב ליאור, וכן כאלו התומכים בה בפועל, כגון הרבנים שבתי סבתו ויואל שוורץ (החבר בה ומנסה לעודד באמצעותה את יוזמותיו לשמירת שבע מצוות בני נח בעולם).

בין חברי ה"סנהדרין" יש חילוקי דעות באשר לתפקידו של הגוף הקיים, כאשר ישנם הרואים בו רק שלד שעל גביו אמור להתפתח, במשך הזמן, הגוף ההלכתי הראוי לכשיצטרפו אליו רוב הרבנים, ויש כאלו הרואים בה סנהדרין לכל דבר כמעט. כן קיימת מחלוקת בשאלה האם על הסנהדרין להתערב בשאלות פוליטיות. כך, סובר דוברה, הפרופ' הלל וייס, שעל ה"סנהדרין" להוות אלטרנטיבה מיידית לבג"ץ, וגם לעסוק בנושאים פוליטיים:

"ייעודה של הסנהדרין החדשה הוא להפוך למקור הסמכות של העם היהודי, וזאת בניגוד לעמדה המקובלת על השמאל, שמדינת ישראל היא מקור הסמכות הזה. אני ורבים מחברי רוצים להיות חלק מהמדינה הזאת, אבל לא במחיר השמדתנו הרוחנית והפיזית. הסנהדרין הזאת מרכזת את כל המוגלה והפצעים והצער של האי-צדק והרדיפות שיהודים נרדפים כאן על ידי הבג"ץ, ומי שהולך בעקבות הבג"ץ ומי שמתחזה כאן לשלטון החוק".

לעומתו, נשיא ה"סנהדרין" הנוכחי, הרב עדין אבן-ישראל, מתנגד גם לעיסוקה בשאלות פוליטיות וגם ל"קפיצה מעבר לטבור" של הגוף הצעיר:

"כדי שנצא מגדר 'נפל' ונהיה רציניים ונוכל לומר 'ילד יולד לנו', אנו זקוקים לזמן רב. עצם העלאת השם סנהדרין אינו דבר של מה בכך... אחרי שהוצאנו את שנתנו ולא התרחשו קטסטרופות, הגם שהיו כמה דברי ליצנות וגיחוכים, אנחנו נעמיק ונחזק את פעולתנו. נעשה דברים בראייה של דורות, לא עם שעון עצר ולוח שנה. הלוח היהודי הוא לוח של אלפי שנים. דרושה הרבה סבלנות והרבה עבודה. הייתי שמח, אם בעוד כמה שנים הכיסאות הללו ייתפסו על ידי גדולים מאתנו ואנו נוכל להגיד: 'חיממנו לכם את הכיסאות'...

"אני לא חושש מהבג"ץ, מהמשטרה או מהיועץ המשפטי. לרב מותר לעסוק גם בענייני ציבור, אבל לשם כך צריך שיהיה לפניו כל החומר הראוי, בין שהוא עוסק בכשרות של עוף ובין שהוא עוסק בהתנתקות. כשיש תוכנית התנתקות כזאת ואין לי מידע מספיק עליה, כשם שיש מצווה לדבר, יש מצווה לשתוק. כאדם פרטי, יש לי ולכל אחד מאתנו הבנה, אבל כרב, העיסוק בעניינים פוליטיים כמו ההתנתקות, הוא ביזוי למהות של המושג סנהדרין. אם אני לא רוצה להיות לחוכא ואיטלולא, אז אני לא אביע דעה על כל דבר. דברי האמת הללו צריכים להיאמר כדי שהסנהדרין הזאת לא תהפוך להיות לא סניף של מועצת יש"ע ולא סניף של המועצה לשלום ולביטחון"