חשמונאים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בחשמונאים, צאצאי מתתיהו הכהן. לערך העוסק בחשמונאים, ישוב במערב בנימין, סמוך למודיעין, ראו חשמונאים (יישוב).
| היסטוריה של ארץ ישראל |
|
|
| לוח התקופות בארץ ישראל |
החשמונאים היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים כנגד השלטון הסלאוקי, בתקופת הבית השני, ולאחר מכן הוציאו מתוכם כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היוו את המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. בתקופה זו הייתה יהודה ממלכה עצמאית, שבה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככוהן גדול. תקופת ממלכת החשמונאים הייתה תקופה של עצמאות מדינית ולעתים של כוח צבאי, והרחבת גבולות הממלכה, לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית, פרט לאפיזודות הטראגיות הקצרצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד לקוממיות מדינת ישראל במאה העשרים, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.
תוכן עניינים |
[עריכה] מוצא ורקע היסטורי
לאחר שיבת ציון לא הייתה ישות עצמאית יהודית בארץ ישראל. בתחילה הייתה הארץ חלק מן האימפריה הפרסית עד שנכבשה בידי אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפנה"ס, ולאחר מותו הוחזקה בידי בית תלמי, מלכי מצרים. היישוב היהודי בארץ היה אך אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי. מרכזים חשובים נוספים היו בבבל ובמצרים. יהודי האי יב (אלפנטינוס) אף בנו לעצמם בית מקדש משלהם. המזרח התיכון בתקופה זו היה מזרח תיכון הלניסטי, ותרבות זו הייתה לתרבות השלטת, בין אם ישב השליט באנטיוכיה או באלכסנדריה.
בימי המלך אנטיוכוס השלישי מן השושלת הסלאוקית, בשנת 218 לפנה"ס, כבשו מלכי בית סלאוקוס את ארץ ישראל מידי מלכי בית תלמי המצרים, אשר החזיקו בה. בתחילה החזיק אנטיוכוס השלישי בגישה אוהדת כלפי היהודים, אך יורשיו סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) שאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את התרבות ההלניסטית, וגזרו גזירות על קיום הדת היהודית. ההתערבות הסלאוקית התחילה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינוי. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי ובמקומו מונה מנלאוס שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים.
מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, היה כוהן שחי בעיר מודיעין במאה השנייה לפנה"ס, בימי אנטיוכוס אפיפנס. משפחתו הייתה משפחה יהודית כהנית משבט לוי. למתתיהו היו חמישה בנים - יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי. הכוהן וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד אל מול גזירותיו של אנטיוכוס. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד, וכן כמה מן היהודים המתייונים אשר ביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו "מי לה' אלי!" - ציטוט של משה רבנו בקריאתו לאבד את הסוגדים לעגל הזהב - הייתה פתיחה לתקופה סוערת בתולדות עם ישראל, תקופה של מרד, של עצמאות, ולבסוף של סכסוך אחים ואובדן העצמאות, היא תקופת החשמונאים.
[עריכה] מרד החשמונאים
ערך מורחב – מרד החשמונאים
המרד כנגד השלטון ההלניסטי החיצוני, וכנגד המתייונים מבית, התפשט עד מהרה ברחבי הארץ. לאחר מותו של מתתיהו בשנת 166 לפנה"ס לקח את מקומו כמנהיג המרד יהודה המכבי. יהודה, שהשתמש בהצלחה רבה בטקטיקת הגרילה ניצח את החילות הסורים בקרב בית חורון ובקרב אמאוס שלאחריו עלה לירושלים, כבש את בית המקדש חנך אותו מחדש וחידש את העבודה בו. לזכר אירועים אלו נחוג עד היום חג החנוכה.
ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות. יהודה שלח את שמעון התרסי אחיו לטהר את הגליל. ובעצמו נלחם כנגד הנוכרים בעבר הירדן ובשפלת החוף. תוצאת הקרבות היו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף, בשליטתם של יהודה ואחיו.
לאחר מכן נלחם יהודה כנגד חיל גדול אשר נשלח על ידי אנטיוכוס החמישי בפיקודו של המצביא ליסיאס, ליד בית זכריה, שבו השתמשו אנשיו של אנטיוכוס בפילים. הצבא היהודי הובס בקרב, אך ליסיאס לא יכול היה להשלים את הניצחון עד תום, ונאלץ להגיע להסכם עם יהודה, לפיו ניתנה ליהודים הזכות לשמור את מנהגי דתם. בכך, למעשה, הושגה מטרת המרד, אם כי המתייוונים עוד היו מצויים במצודת החקרא בירושלים, כשעליהם מגן חיל מצב סלאוקי.
המלך דמטריוס הראשון אשר הרג את אנטיוכוס החמישי, שהיה אך ילד, החליט להכביד את עולו על המדינות הכפופות לשלטונו, ושלח את המצביא בכחידס לדכא את השלטון היהודי. בתקופה זו, בשנת 165 לפנה"ס כרת יהודה ברית עם רומא, על מנת לשפר את מצבו. הייתה זו פעולה מדינית חשובה, והקשר הראשון בין ממלכת יהודה החשמונאית ובין האימפריה הרומית אשר יביא בסופו של דבר להתהדקות טבעת השלטון הרומית סביב ממלכת יהודה, ולבסוף לנפילת הממלכה החשמונאית ולאובדן העצמאות. יהודה הצליח להדוף את התקפות בכחידס, אך אז שלח דמטריוס מפקד חדש בשם ניקנור כנגדו זכה יהודה בנצחונו האחרון בקרב חדשה. בשנת 160 לפנה"ס שב בכחידס לארץ, והפעם הצליח להרוג את יהודה בקרב אלעשה. בקרבות כנגד בכחידס וניקנור בשנים קודמות נהרגו אף יוחנן ואלעזר, אחיו של יהודה.
יונתן הוופסי קיבל על עצמו את הנהגת המרידה, ועמו אחיו הבוגר שמעון התרסי.
[עריכה] יונתן ושמעון
[עריכה] יונתן
- ערך מורחב – יונתן הוופסי
בשנת 157 לפנה"ס התחדשה המלחמה, ובכחידס שם מצור על אנשיהם של יונתן, ואחיו שמעון, אשר החלו בפעולות גרילה מאזור מדבר יהודה. יונתן ניחן בחכמה מדינית, והשכיל להגיע להסכם עם בכחידס, לפיו יקים יונתן את מושבו במכמש, אך לא ישב בירושלים. בארבע השנים הבאות שרר תיקו לא רשמי בין יונתן המנהיג הלא רשמי של יהודה והסלאוקים. מצב זה נמשך כאשר יונתן ממתין לשעת הכושר אשר תוביל אל עצמאותה המלאה של יהודה.
בשנת 153 לפנה"ס התחולל המפנה, כאשר הסלאוקים הסתבכו בסכסוכים פנימיים בתוך ממלכתם ויונתן נצל את הסכסוך לטובתו, תוך שהוא מצליח לנווט בין הצדדים לסכסוכים הפנימיים של הממלכה הסלאוקית ובכל פעם מקבל מצד אחר לסכסוך יותר הישגים. כך קיבל יונתן רשות לכבוש את ירושלים ולבצר את חומותיה, מקבל מינוי ככוהן גדול מידי אלכסנדר באלאס ונהיה למעשה שליט ואסאל של הממלכה הסלאוקית בחלק משטחי ארץ ישראל. בהמשך, יונתן נתבקש להגיש סיוע צבאי כמתחייב מההסכם בינו לבין באלאס ויונתן נענה ויוצא לקרבות באזור יפו, אשדוד ואשקלון. כגמול על עזרתו, ובעיקר על הצלחותיו, העניק באלאס ליונתן את העיר עקרון וסביבתה, ובכך נסללה הדרך להתפשטות טריטוריאלית של יהודה מעבר לגבולותיה המסורתיים.
בהמשך יונתן כורת ברית עם דימיטריוס השני אשר העניק ליהודה פטור ממיסים, ולאחר מכן עובר למחנהו של טריפון אשר אישר את מעמדו של יונתן ואיפשר לו למנות את אחיו, שמעון, לנציב על אזור מישור החוף. היה בכך כדי לסמל את ראשית צמיחתה של מלכות בית חשמונאי. שמעון עשה חיל בתפקידו החדש. הוא כבש את בית צור והרחיק ממנה את חיל המצב הסלאוקי. כן ביצר את חדיד בשפלה, ליד לוד.
יונתן טיפח ופיתח קשרי חוץ חשובים לחיזוק מעמדה הבינלאומי של יהודה ולעשיית צעדים לקראת ריבונותה. הוא חידש את הברית עם רומא, חיזק את ידידותו עם תלמי הששי המצרי ואף רקם קשרים עם בני ספרטה שבדרום יוון. למהלך זה הסתמן, כך דומה, מאפיין פרו-הלני מובהק. מהלכים אלה תאמו את תפישתו המדינית של יונתן: ניצול מלחמות האזרחים בסוריה, שימוש בתפקיד בכיר ("רע המלך") בחצר הסלאוקית ושיגור כוחות לוחמים יהודיים עד לאנטיוכיה הרחוקה.
בשעה שניסה יונתן, בפעם השלישית, להשתלט על מצודת החקרא, שם התבצרו סורים ומתיוונים - עורר חששות וחשדות בליבו של טריפון, שניסה להשתלט על הממלכה הסלאוקית כביכול בשמו של אנטיוכוס הששי הינוקא. הלה הזמינו בעורמה לעכו (היא פטולמאיס) כדי לנהל עימו משא-ומתן. בהגיע יונתן לעכו נלכד במארב חיילי טריפון והוחזק במעצר (143 לפנה"ס). כך נפל לבסוף יונתן קורבן למריבות הפנימיות בממלכת הסלאוקים.
[עריכה] שמעון
- ערך מורחב – שמעון התרסי
על-פי צוואת מתתיהו נועד בזמנו יהודה המקבי להיות מוביל החזית הצבאית של המרד, ואילו המנהיג להלכה ובפועל בתחום המדיני, הייעוצי, אמור היה להיות שמעון ("והוא יהיה לכם לאב" כהתנסחות מתתיהו על-פי ספר מקבים א' ב' סד). אלא, שדומה כי נסיבות השעה - ימי החירום והמרד - הותירו את שמעון מחוץ להנהגה עד ש"נגמרו" כל האחים, למעט, כאמור - הוא עצמו.
את מקומו של יונתן תפס אחיו שמעון, אשר פתח במלחמה עם טריפון, שנאלץ לסגת מיהודה. במהלך הנסיגה ניסה טריפון להשתמש ביונתן כקלף מיקוח, אך כאשר נסיונות אלו נכשלו, הרג את יונתן. כאן בפעם הראשונה, מתמנה שמעון להנהגה על-ידי אספה חגיגית, מעין ספונטנית, של העם. על פי ספר חשמונאים א' יג, ח-ט, קורא העם כדלקמן : "אתה נשיאנו תחת יהודה ויהונתן אחיך. הילחם מלחמתנו וכל אשר תצוונו נעשה".
שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון, דמיטריוס השני. עקב הברית הוכרזה ממלכת יהודה ליישות כמעט עצמאית וריבונית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו (142 לפנה"ס), שבה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים, אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד.
שמעון ניצל את מעמדו החדש, והשיג הישגים צבאיים. עם הישגיו הצבאיים נמנים כיבוש גזר (בה ביצע שמעון טיהור אתני, כקודמיו בהנהגה: גירוש תושבי גזר והבאת יהודים לעיר במקומם), יפו (אף בה בוצע טיהור אתני דומה)והכנעת חיל המצב הסלאוקי שישב במצודת החקרא בירושלים, והיה מטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, ומעוזם האחרון של המתייוונים. עם פעולותיו החשובות של שמעון נמנה חידוש הברית עם רומא.
בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זה שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון את "אספת העם". אספה זו הייתה מכונסת אך למקרים חריגים, בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל. כך למשל כינסה עזרא הסופר על מנת להחליט בעניין "הנשים הזרות", ונחמיה כינסה על מנת להכריז על חתימת "האמנה". בעתיד תכונס האספה בימי המרד הגדול על מנת למנות את "ממשלת המרד". אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"נשיא וכוהן גדול" וכן "שר צבא". אספת העם אישרה איפוא לשמעון את ההנהגה והעניקה לו סמכויות שלטון ביהודה: בתחומי ההנהגה הפוליטית ("נשיא"), ההנהגה הדתית-פולחנית ("כהן גדול") וההנהגה הצבאית ("שר צבא"). סמכויות אלה, מתוך שעברו בירושה למשפחתו של שמעון ולבניו אחריו "לעולם" (כנוסח בעל מקבים א'), העניקו בסיס משפטי רשמי לשושלת בית חשמונאי. הייתה זו מעין מלוכה ללא כתר מלכות רשמי. כמו כן הוחלט שאין לבטל החלטה זו של אספת העם ואין לכנס אותה אלא בהסכמת שמעון. גם ללבושו של שמעון בטקס זה - "ארגמן וזהב" - יש משמעות המצביע על אדרת מלכות שנמסרה לו. תואר "מלך" (וביוונית - "באסיליאוס") לא הוענק לשמעון, מה שמצביע על כפיפותו למלך הסלאוקי.
כקודמיו, ובעיקר כבימי יונתן, נהנה שמעון ממאבקים בחצר המלוכה הסלאוקי, ומשינויים שחלו בתוכה. בשנת 139 לפנה"ס נפל דמטריוס השני בשבי הפרתים ובמקומו עלה אחיו, אנטיוכוס השביעי, "סידטס" לכס המלוכה. מתוך שרצה לזכות בתמיכתו של שמעון אישר המלך את מעמדו וזכויותיו ואף העניק לו את הרשות לטבוע מטבעות. רשות זו הייתה מסימני הריבונות של יהודה, אף על פי ששמעון אולי לא ניצל אותה, וזאת משום שטרם נתגלה אפילו מטבע אחד אשר ניתן לייחס אותו לשמעון החשמונאי. באגרת שכתב סידטס לשמעון הוא מציין כי "וירושלים והמקדש יהיו חופשיים, וכל הנשק אשר בנית, אשר תמשול בהם יישארו לך ..." (מקבים א' יד, ז).
במרוצת הזמן שמעון הסתכסך עם יורשו של דמיטריוס השני, הוא אנטיוכוס סידטס, אשר שלח צבא כנגדו, צבא שהובס על ידי בניו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון ויהודה במערכת עקרון שליד אשדוד ב-137 לפנה"ס. כעבור שלוש שנים נרצחו שמעון ובניו מתתיהו ויהודה במזימה שחרש אנטיוכוס בעזרת חתנו של שמעון, המלך תלמי בן חבוב מיריחו, בחודש שבט 134 לפנה"ס. שלטונם של שמעון ויונתן הוביל את החשמונאים ממעמד של משפחת כוהנים מאזור הררי ונידח של הארץ, המובילה מרד כנגד השלטון החוקי, למעמד של שליטי הארץ (אם כי עדיין נרתעו משימוש בתואר "מלך"), המקובלים הן על השלטון החיצוני והן על העם בכללותו.
[עריכה] יוחנן הורקנוס
- ערך מורחב – יוחנן הורקנוס הראשון
בקשתו של תלמי בן חבוב להשתלט אחר הרצח על יהודה סוכלה, ואת כס הנהגת העם ירש יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, וזאת באישור אספת העם. עקרון ירושת בית חשמונאי, שעליו הוסכם באספת העם של שנת 140 לפנה"ס, התממש אפוא במלואו.
בתחילה נלחם הורקנוס כנגד פלישתו של אנטיוכוס סידטס אשר פרץ בראש צבא גדול ליהודה, ונאלץ להכנע לו בתנאים משפילים. אולם לאחר מותו של אנטיוכוס סידטס במלחמה עם הפרתים השתחרר יוחנן מעולו, ביסס את ממלכת יהודה החשמונאית והרחיב במסעי כיבוש את גבולותיה לכל העברים. יוחנן הכניע תחתיו את העמים השכנים (כגון האדומים, הנבטים והיטורים), חידש את הברית של קודמיו עם הרומאים ואף קשר קשרים עם בית תלמי המצרי, ועמים רחוקים אחרים.
[עריכה] החברה ביהודה בימי הורקנוס
ככל שהלכה הממלכה הסלאוקית ושקעה בשחיתות ובסכסוכים פנימיים, כך עלתה קרנה של ממלכת החשמונאים וגדל כוחה. ימי יוחנן הורקנוס היו ימי תהילה צבאית וכיבושים חיצוניים, אך גם של התפתחות רוחנית חשובה.
לאחר שעול הגזירות החיצוניות הוסר, החל בעם תהליך של מחשבה דתית והגות פנימית, שבא ללבן את שאלות היסוד של הקיום היהודי. בית חשמונאי, שנראה בתחילתו כהתגשמות המאוויים הדתיים הפך לשלטון כמעט חילוני, בנוסח מלכי האזור. עוד בימי יונתן הפכה להבת אש המרד לחישוב פוליטי ותמרון בין שליטים זרים. שלטונו של יוחנן, על אף שנאמר עליו כי הוא נחן בנבואה ושבת קול נגלתה אליו וסיפרה לו על נצחון בניו על אנטיוכוס, לא מילא אחר מאוויי חלק מן העם אשר שאף לקיומה של מלוכה דתית, אשר שלטונו הארצי של יוחנן הלך והתרחק ממנה.
המחשבה הדתית בימי יוחנן הביאה להתפלגות העם לכמה כתות - כת האיסיים שהאמינה בחיי פרישות וטוהרה, כת הצדוקים עליה נמנו המעמדות העליונים, וחלק מן הכוהנים, שהאמינה בקיום מצוות התורה שבכתב, אך לא בתורה שבעל פה, וגילתה עניין בשלטון החילוני ובביסוס כוחו, וכת הפרושים שהאמינה בקיום מצוות התורה שבעל פה, וייצגה את המוני העם הפשוט, ודרשה כי ענייני המדינה יתנהלו על פי פרשנותם המחמירה של חוקי הדת. יוחנן הסתכסך עם הפרושים ונטה אל הצדוקים, ובכך רואים את תחילת ירידת קרן בית חשמונאי בעיני העם.
יוחנן היה הראשון מבין המנהיגים החשמונאים שלצד שמו העברי מתנוסס שם יווני, מה שמצביע על היטמעות ההלניזציה (ההתיוונות) בקרב המלוכה החשמונאית. תופעה זו תתעצם בימי יורשיו ותגלוש לתחומים רבים.
[עריכה] אריסטובולוס הראשון
בשנת 104 לפנה"ס מת יוחנן הורקנוס והוא בן שישים, והותיר אחריו את בניו - אריסטובולוס הראשון (הוא יהודה אריסטובולוס), אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, ואבשלום.
יוחנן הורה בצוואתו שמישרת הכהונה הגדולה תימסר לבנו בכורו, אריסטובולוס, ושאר התפקידים והמישרות - השלטון הממלכתי - יעבור לידי אלמנתו. אולי חרד יוחנן מפני ריכוז הסמכויות בידי אדם אחד, בעיקר כשמדובר באישיות כמו אריסטובולוס, שהיה רודף שררה ואכזר, שעלול להרוס במחי יד אחת את כל המפעל שבנו החשמונאים מאז פרוץ המרד בשנת 167 לפנה"ס.
הורקנוס, כנראה, לא רצה לפגוע בעקרון השושלתיות של בית חשמונאי, ולכן הפקיד את המישרה החשובה בידי בנו בכורו, שעליו יכולה לפקח האם-המלכה, אלמנתו, אשר כאשה הייתה מנועה מלשמש ככוהנת גדולה.
אריסטובולוס התככן לא הסתפק בתואר "נשיא", אלא שם כתר מלכות על ראשו. האם היה זה הוא או שמא אחיו-יורשו, אלכסנדר ינאי, כדברי הגיאוגרף וההיסטוריון סטראבון. בתקופתו של אריסטובולוס הגיעה מידת ההתיוונות בחצר המלוכה לשיאים חדשים, והתבטאה בדימוי של מלוכה הלניסטית מקומית בתחום הפוליטי, כלכלי, חברתי, צבאי ואף תרבותי. אריסטובולוס כינה עצמו "פילהלנוס" (אוהב היוונים). כדי לסלק כל מתחרה מדרכו, כלא את אמו בבית הסוהר עד שגוועה שם ברעב, ואת אחיו אנטיגונוס, שחזר לירושלים מנצח מן המלחמה לכיבוש הגליל, רצח.
אריסטובולוס המשיך במדיניות קודמיו: הוא השתלט על הגליל, פרט לרצועת החוף המערבי, וכפה את הגיור על שבט היטורים הערבי לאחר שכבש את ארצם.
מקץ שנת שלטון אחת הלך אריסטובולוס לעולמו לאחר מחלה.
[עריכה] אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה
- ערך מורחב – אלכסנדר ינאי
[עריכה] אלכסנדר ינאי
לאחר מותו בטרם עת של אריסטובולוס הראשון עלה על כיסאו אחיו, אלכסנדר ינאי, (שאף נשא לאישה כיבם את אלמנתו שלומציון המלכה). מבחינת מדיניות החוץ המשיך אלכסנדר ינאי במדיניות הכיבושים של אביו. עם מותו בשנת 76 לפנה"ס היו גבולות ממלכתו רחבים ביותר, וכללו אף שטחים נרחבים בעמק הירדן אותם כבש מן הנבטים, וכן את הגולן ועמק החולה, ושטחים נוספים כגדר, ועזה. במלחמותיו ידע ינאי עליות וירידות, ולעתים נזקק לסיוע של זרים, אם ממצרים או שכירי חרב.
הצלחתו הצבאית של אלכסנדר ינאי טבעה בים הסכסוכים המהותיים-אידאולוגיים הפנימיים בין הפרושים והצדוקים. הפרושים תבעו מתן סמכויות רחבות יותר לסנהדרין והפרדה בין משרת הכהונה הגדולה לבין משרת המלוכה. ינאי ראה עצמו כשליט יחיד, ואף היה הראשון שטבע מטבעות בהם מופיע הביטוי "מלך" וללא ציון "חבר היהודים".
בעוד שהפרושים ראו בסנהדרין ובנציגי העם שותפים מלאים לשלטון, העדיף ינאי לשלוט ללא שותפים. הפרושים ראו בכך סטייה מהחלטת מועצת העם בימי שמעון, אשר היוותה את הבסיס לשלטונו של ינאי. הסכסוכים הפנימיים האלו הובילו בסופו של דבר למלחמת אחים, שכתמריץ לה שימשה העדפתו של ינאי את סיעת הצדוקים, וסכסוך עם גיסו, שמעון בן שטח, ראש סיעת הפרושים. הסכסוך נמשך 6 שנים, ולפי עדותו של יוסף בן מתתיהו הפיל חמישים אלף הרוגים, כשינאי מדכא את ההתקוממות באכזריות רבה בעזרת חיל שכירים. במסגרת הענישה הוא הורה להמית בצליבה כשמונה מאות מורדים. אם כי המספרים נחשבים בעיני חוקרי זמננו כמופרכים מעיקרם, יש בהם כדי להצביע על עוצמת הבעייתיות שבתחומי ממלכתו של אלכסנדר ינאי.
[עריכה] צוואת ינאי
כאיש מלחמות ניהל אלכסנדר ינאי את ממלכתו, וכאיש מלחמות נפל בשעה שצר על אחת הערים בעבר הירדן המזרחי. בשנות מלכותו האחרונות ביקש לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף ציווה על אשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים, כי הבין שלבסוף מלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים.
בשעה שנפטר ינאי, בשנת 76 לפנה"ס, התפלגה ירושתו והתפצלה לשלושה בעלי תפקידים: אשתו שלומציון נטלה את כתר המלוכה, בנה הבכור, הורקנוס השני, היה לכוהן גדול והפיקוד על הצבא נמסר לבן הצעיר, יהודה אריסטובולוס השני.
האם הייתה זו צוואתו של ינאי או יוזמתה של שלומציון, אין לדעת בבירור. על כל פנים, שלומציון הייתה מנועה כאשה מלשמש בתפקיד כהונה ואף הפיקוד על הצבא היה קצת גדול מכפי מידותיה. פעולה זו הייתה טובה כדי לקרב את לב הפרושים אליה, שכן ענין זה - האחיזה בשני הכתרים: כתר הכהונה הגדולה וכתר המלכות ואף הפיקוד על הצבא - היה למורת רוחם של הפרושים ועורר את חמתם על בית חשמונאי.
[עריכה] יחס שלומציון לפרושים
שלומציון, לאור צוואת ינאי ומתוך ראיה פרגמטית, קידמה את סיעת הפרושים: היא הכירה בתקנותיהם והעניקה להם תפקידים מדיניים חשובים, עד כדי כך שהשפעתם על קביעת המדיניות הייתה רבה ביותר. את הפרושים הנהיג שמעון בן שטח, שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון. הוא היה נשיא הסנהדרין ומשנה לו היה יהודה בן טבאי כאב בית הדין. ביוזמת שניהם הייתה התקופה מבורכת בפעילות משפטית ותחיקתית. במסכת אבות מובא משמו של שמעון בן שטח המשפט החשוב הבא: "הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר" (אבותא' ט').
שמעון בן שטח ביקש לחזק את חיי המשפחה בישראל ולצורך זה דאג להרמת קרנה של האשה וניסח תקנות וחוקים להבטחת מעמדה. כך למשל, הוא הקשה על גירוש האשה, כדי שהבעל לא יפעל מתוך פזיזות וקלות דעת. כן דאג לגרושות ולאלמנות ואף נתן דעתו לחינוך הילדים בתקנתו: "שיהיו תינוקות הולכים לבית הספר" (תלמוד ירושלמי, כתובות ח' י"א).
[עריכה] הצדוקים נדחקים לפינה
מגמת קירובם של הפרושים לשלומציון ומסירת עניני המדינה הפנימיים בידיהם, גרמה לכירסום במעמדם של הצדוקים (האצולה המקורבת לבית חשמונאי). הם הורחקו לאט-לאט מהשפעתם הגדולה, כמו מן הסנהדרין, אבל כדי שלא יראו עצמם מקופחים הפקידה שלומציון בידיהם את רוב המבצרים בשטחי הממלכה וכן הם הוסיפו להחזיק גם בכל המשרות החשובות בצבא.
מצב זה גרם לכך שנוצרה ברית אמיצה בין הצדוקים, האצילים ומפקדי הצבא לבין אריסטובולוס, בנה הצעיר של שלומציון. הוא ראה בדאגה את התחזקותם של הפרושים וקיווה כי יעשה יד אחת עם הצדוקים כדי לתפוס את רסן השלטון. הוא ראה בהם, בצדוקים, כמי ששלטו על המבצרים והחזיקו בתפקידים בכירים בצבא, שותפים אידאליים להתחזקות כוחו. הנה כי כן, מתחת לפני השטח החריפו בימי שלומציון מתחים בין כוחות מתחרים ביהודה, שעתידים להתפוצץ לאחר מותה.
[עריכה] מדיניות החוץ של שלומציון
בתחום זה הייתה מדיניותה של שלומציון מתונה. היא השלימה את המצור על רגב, שבו החל בעלה ודאגה לחזק את ממלכתה ובעיקר את צבאה, ומשום כך, כנראה, לא הותקפה הממלכה על ידי שכניה. שלומציון מנעה את סכנת פלישתו של טיגרנס מלך ארמניה ליהודה. היא העדיפה לפייס אותו במתנות במקום להתמודד עימו בשדה הקרב והצליחה.
עם מותה של שלומציון בשנת 67 לפנה"ס באה אל קיצה תקופת הזוהר של בית חשמונאי, והחלה תקופה של ריב אחים ושקיעה. ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי "כשם שהייתה שלומית אלכסנדרה (היא שלומציון) המלכה האחת ביהודה, אשר נשאר שמה לזיכרון כבוד בדברי ימי עמה, כן הייתה גם המלכה האחרונה לעם יהודה החופשי והעומד בזכות עצמו".
[עריכה] מלכי חשמונאי האחרונים
[עריכה] הריב בין הורקנוס ואריסטובולוס
לאחר מותה של שלומציון, נותרו שני בניה הורקנוס השני, הבכור, ואריסטובולוס השני הצעיר. הורקנוס היה לכאורה הזכאי לתואר המלוכה, ואף שירת כבר ככהן הגדול. אך אריסטובולוס, הצעיר והנמרץ ממנו, היה בעל מוטיבציה אדירה לזכות במלוכה. לאחר שאריסטובולוס העלה צבא על ירושלים, נאלץ הורקנוס לוותר על המלוכה. הוויתור נערך במעמד חגיגי בבית המקדש והשניים אף השיאו את בנו של אריסטובולוס, אלכסנדר, לבתו של הורקנוס, אלכסנדרה. נראה כי היה זה מטיבו של הורקנוס, הפאסיבי וחסר השאיפות, לוותר לאחיו, וכי ההדורים יושרו.
כאן עולה על במת ההיסטוריה של עם ישראל משפחה אשר לפי דברי ההיסטוריון צבי גרץ נצמדה אל החשמונאים כערפד ומצצה את דמם. אנטיפטרוס היה נכבד אדומי, אשר הפך ליועצו של הורקנוס, ושכנע אותו כי ויתורו על המלוכה היה שגיאה, ועליו לתקנה. שניים אלו חברו אל חרתת מלך הנבטים, ויחד עמו עלו על ירושלים, ושמו עליה מצור.
[עריכה] בואו של פומפיוס
בעוד אלו רבים ביניהם, ומעשים הרי עולם התרחשו באזור. גנאיוס פומפיוס מגנוס, אחד מהאנשים החזקים ברומא, ערך מסע מלחמה נוסף לאסיה הקטנה כנגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. במסגרת מלחמה זו כבש פומפיוס את ממלכת הסלאוקים, והפכה לפרובינציה בשם סוריה. האחים הניצים, שראו צבא אדיר חונה לידם, פנו אל פומפיוס כי יכריע ביניהם.
בפני פומפיוס הופיעו שלוש משלחות. אנשי הורקנוס, אנשי אריסטובולוס, ואנשי "העם" אשר דרשו לבטל את שלטון בית חשמונאי, אשר הפך את שלטון הכוהנים לשלטון מלכים. פומפיוס שמע את המשלחות, אך נמנע מלהחליט. לבסוף, בשנת 63 לפנה"ס חדר עם חייליו אל הארץ, כבש את ירושלים, אסר את אריסטובולוס, חילל את קודש הקודשים, והכריז על הורקנוס כ"אתנרך" דהיינו "נשיא העם", תואר הפחות מן התואר "מלך". אנטיפטרוס הפך לשליט בפועל, וניהל את ענייני הממלכה. חלקים נרחבים מן הממלכה נקרעו ממנה והפכו לפוליס חופשיות, וביניהן ערי שפלת החוף, שומרון ובית שאן, וערים רבות בעבר הירדן.
התערבות גסה זו בענייניה של מלכות חשמונאי, סימנה את סופה של ממלכת החשמונאים העצמאית. אומנם הורקנוס, ולאחריו מתתיהו אנטיגונוס, עוד ישלטו ביהודה, במידה זו או אחרת של עצמאות, אך הדרך אל השיעבוד המלא לעול הרומאים נפתחה. תחת עול הרומאים מחד, ושאיפותיהם של אנטיפטרוס ובנו הורדוס מאידך, הסתמן בבירור סופה המר של השושלת החשמונאית, ועמו סופו של פרק מזהיר זה של עצמאות ישראל בארצו.
[עריכה] שלטון הורקנוס
שלטונו של הורקנוס כ"אתנרך" לא היה יציב. בנו של אריסטובולוס אלכסנדר השני, מרד בו, והוא נאלץ לקרוא לנציב סוריה, הרומי גביניוס כי ידכא את המרד. גביניוס חדר לארץ, והכה את אלכסנדר מכה ניצחת ליד הר תבור.
לאחר מכן, בימי המאבק על השלטון ברומא בין יוליוס קיסר ובין פומפיוס, ניסה קיסר להחזיר לארץ את אריסטובולוס בראש שני לגיונות רומים, אך אריסטובולס הורעל. לאחר מותו של אריסטובולוס, הוצא להורג על ידי נאמני פומפיוס אף בנו אלכסנדר.
בתקופה זו התחזק מאוד מעמדו של אנטיפטרוס, וכן של בניו פצאל והורדוס אשר מונו למושלי מחוזות, וחיזקו את כוחם תוך כדי שהם מתמרנים בין שליטי רומא המתחלפים - יוליוס קיסר, מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס, ונאמנותם לשליט קונה להם מעמד ועמדות כוח על חשבון כוחו המידלדל של בית חשמונאי. בצעד שיביא אסון על בית חשמונאי השיא הורקנוס הזקן את נכדתו מרים החשמונאית להורדוס.
[עריכה] שלטון מתתיהו אנטיגונוס
אחרון מלכי חשמונאי היה מתתיהו אנטיגונוס. בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, ראה במותם הטראגי של אביו ואחיו, ובשעבודו של דודו לרומאים ולעושי דברם אנטיפטרוס והורדוס. בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים לסוריה. הורקנוס נלקח בשבי, ונשלח לבבל, לאחר שאוזניו קוצצו, על מנת לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה. פצאל, אחי הורדוס התאבד בכלאו, ואילו הורדוס נמלט לאדום. אנטיגונוס ישב עתה על כס אבותיו בירושלים, ונשא את התואר מלך.
הורדוס מצא את דרכו אל מרקוס אנטוניוס שליט החלק המזרחי של האימפריה הרומית. בהסכמה עם שותפו לשלטון אוגוסטוס, ששלט על החלק המערבי, החליטו השניים למנות את הורדוס למלך יהודה, ושלחו ביחד עם הורדוס צבא על מנת להשליטו על יהודה. לאחר מלחמה עזה נלכד אנטיגונוס והוצא להורג, בשנת 37 לפנה"ס, והורדוס היה למלך יהודה.
[עריכה] הכחדת החשמונאים בימי הורדוס
הורדוס היה למלך יהודה, אך דם החשמונאים טרם נכרת. בחצרו של הורדוס נמצאו עדיין אשתו מרים החשמונאית, סבה הורקנוס השני הזקן, אלכסנדרה בתו של הורקנוס, ולה שאיפות להשליט על הארץ את בנה אריסטובולוס השלישי. הורדוס ידע כי מלכותו, שהייתה בסופו של דבר שלטון של עבד אדומי אשר לקח את מקום מלכי בית חשמונאי בכח הזרוע, כשהוא נשען על חנופה לרומאים, לא תיכון כל עוד יש נצר לבית חשמונאי. בדרכי עורמה הביא את אריסטובולוס השלישי אשר מונה לכהן גדול והוא בן 17 אל ארמונו ביריחו, ושם הטביעו, תוך שהוא מסווה את הפשע כתאונה שאירעה תוך כדי משחק בבריכה.
לאחר מכן הוציא הורדוס להורג את הקשיש הורקנוס בטענה שזה זמם להורגו. את מרים אשתו הוציא להורג בהתקף של קנאה, ולאחר מכן הרג אף את אמה, אלכסנדרה. מרים הייתה אחרונת החשמונאים שלא נתערב בהם דמו של הורדוס. ילדיה מהורדוס (שלושה בנים ושתי בנות), נחשבים יותר לאנשי בית הורדוס מאשר לאנשי בית חשמונאי. על מנת להכרית את בית חשמונאי כליל רדף הורדוס אף אחר צאצאי בבא, קרובי משפחה לבית חשמונאי והרגם.
אף גורל ילדיהם המשותפים של הורדוס ומרים לא שפר עליהם. אחד הבנים מת בהיותו ילד. הבת שלומציון נישאה לפצאל, בן פצאל אחי הורדוס, והבת קיפרוס נשאה לאנטיפטרוס בן שלומית. משני הבנים הזכרים הנותרים אלכסנדר הבכור נישא לגלפירה בת מלך קפדוקיה אשר באסיה הקטנה, אך הוצא להורג על ידי הורדוס מחשש פן ימרוד בו. צאצאיו איבדו כל קשר ליהדות, ושלטו בארצות המזרח הקרוב כארמניה וקיליקיה, תוך שהם מאבדים כל זכר ליהדותם. אריסטובולוס, הצעיר, נישא לברניקי בת שלומית אחות הורדוס. אף הוא הוצא להורג בפקודת אביו. בנו הוא אגריפס הראשון, אשר היה למלך יהודה. בן אחר הוא הורדוס השני, מלך כלקיס.
המשנה מספרת כי בעת שקרא אגריפס את פרשת המלך בספר התורה, והגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" זלגו עיניו דמעות, והנוכחים במקום קראו לו "אחינו אתה". נכדם זה של הורדוס ומרים נחשב לאדומי יותר מאשר ליהודי.
בתו של אגריפס ברניקי נישאה לדודה הורדוס השני וילדה לו שני ילדים בשם ברניקיון והורקנוס. בנו הוא אגריפס השני (כן היו לאגריפס הראשון שתי בנות נוספות בשם דרוסילה ומרים). שני אלו הלכו אחר טיטוס מחריב בית המקדש ואף הם אינם נחשבים לחשמונאים, ויש הסוברים כי עזבו כליל את היהדות. הטבלה הגנאלוגית המצ"ב משרטטת את הענפים העיקריים של צאצאי מרים והורדוס, וגורלם בקיצורים הכרחיים.
[עריכה] הערכה היסטורית של החשמונאים
שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.
מבחינה רוחנית הייתה זו תקופה של ניסויים חברתיים ורוחניים. האיסיים כמו גם הפרושים הביאו עמם לדת היהודית רוחניות ומחשבה דתית עמוקה. מתקופה זו מגיעים אלינו ספרי ההיסטוריה שנותרו במסגרת הספרים החיצוניים (ספר חשמונאים א' וב', ספר יהודית, ועוד), ספרות אפוקליפטית וספרות מוסר כפרקים מספר דניאל וספר חנוך, ספר היובלים ועוד, וכן מגילות מדבר יהודה.
בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.
תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ספר חשמונאים א', ספר החשמונאים ב', מתוך "הספרים החיצוניים" בעריכת א.ש. הרטום, ת"א 1958 - 1966.
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר י.נ. שמחוני), הוצאת מסדה, 1968.
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום ד"ר א. שליט), הוצאת מסדה.
- א. רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
- י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני (כרכים א - ה), ירושלים, 1952.
- מ. אבי יונה, ש. ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
- צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום - ש.ל. ציטרון), הוצאת יזרעאל, 1955.
- מ. וורמברנד, ב.ס. רות, עם ישראל - תולדות 4,000 שנה, הוצאת מסדה, 1966.
- בן ציון לוריא, מלכי בית חשמונאי, הוצאת דביר.
- יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, א', הוצאת עמיחי, 1997
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יחיעם שורק, "ממשיחיזם להלניזם - הרהורים לקראת חנוכה", באתר "הידען"
- חנוכה, מכבים - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים מסלולי טיול
- מדיניות החשמונאים, מאמר מאת דוד פלוסר, באתר דעת
- הרעיון המשיחי ביהדות ההלניסטית, מאמר מאת יהושע אמיר, באתר דעת
