עמיר פרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עמיר פרץ

תאריך לידה	9 במרץ, 1952
ממשלות	31
כנסות	12-17
סיעות	המערך, מפלגת העבודה, עם אחד, העבודה-מימד-עם אחד, עבודה-מימד
תפקידים בולטים	סגן ראש הממשלה שר הבטחון יו"ר מפלגת העבודה יו"ר ההסתדרות החדשה יו"ר עם אחד ראש המועצה המקומית שדרות ראש האופוזיציה

עמיר פרץ (נולד ב-9 במרץ 1952) - סגן ראש הממשלה, שר הביטחון ויושב ראש מפלגת העבודה. בעבר יושב ראש ההסתדרות החדשה וראש המועצה המקומית שדרות.

[עריכה] ביוגרפיה

עמיר פרץ נולד בשם ארמנד פרץ בבוז'עד שבמרוקו להוריו דוד ורחמה, עלה עם משפחתו ארצה בשנת 1956. אביו היה בעל תחנת דלק וראש קהילה. בהגיעה, שוכנה משפחתו במעברת מבשרת ציון, אך במהרה עברה למעברת דורות-רוחמה, לימים שדרות.

לעמיר שני אחים- יחיאל (יחיא) ואברהם - (אלברט) המבוגרים ממנו, ושלוש אחיות - פלורה, פנינה ודליה- הצעירות ממנו. אחותו פלורה, היא ראש מועצת מצפה רמון.

פרץ רכש השכלה בבית-חינוך שער הנגב ובתיכון שדרות. ב-22 באפריל 1974, בעת ששירת כקצין חימוש של חטיבת הצנחנים בדרגת סרן, נפצע קשה בתאונה, בעת שיחידתו נערכה באזור המיתלה. הוא עבר תקופת אישפוז ושיקום שנמשכה כשנתיים, ולאחריה הקים משק במושב ניר עקיבא. במשק זה גידל פרחים ושום.

עמיר פרץ נשוי לאחלמה ואב לארבעה. הוא גר בשדרות.

[עריכה] פוליטיקה

[עריכה] ראש עיריית שדרות

בשנת 1983 נענה לפניית חברים והתייצב כמועמד המערך לראשות עיריית שדרות. בחירתו לתפקיד סיימה שלטון רב שנים של המפד"ל והליכוד בעיריית שדרות, והייתה מהראשונות בגל של מועצות מקומיות שעברו לידי המערך. בעת כהונתו כראש עירייה שם דגש על קידום החינוך בעיר ועל שיפור הקשרים עם תושבי הקיבוצים באזור, שנודעו כבעייתיים מזה זמן.

בשנת 1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא נודע כחבר באגף היוני של המפלגה, והיה חבר בחוג הכפר הירוק ובשמינייה.

[עריכה] בהסתדרות

בשנת 1993 הפסיד בהתמודדות מול חיים הברפלד על מועמדות המפלגה לתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1994 חבר לחיים רמון, וביחד הקימו את סיעת רם בהסתדרות. הם ניצחו בבחירות למוסדות ההסתדרות, רמון נבחר למזכיר ההסתדרות ופרץ ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי. בנובמבר 1995 פרש רמון מההסתדרות, ומאז כיהן פרץ כיו"ר ההסתדרות החדשה. בתפקיד זה נאלץ פרץ להתמודד עם משבר כספי חריף שפקד את ההסתדרות. עקב כך נאלץ פרץ לפטר רבים מעובדי מנגנון ההסתדרות ולמכור נכסים של ההסתדרות לשם תשלום משכורות לעובדים ופיצויים למפוטרים. פעמים אחדות לא הצליחה ההסתדרות לשלם שכר במועד, וסימן שאלה ריחף על יכולתה להמשיך ולהתקיים.

בשנת 1997 זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. בתפקידו כיו"ר ההסתדרות שימש פרץ כמייצג העיקרי של העמדה הסוציאל דמוקרטית. המדיניות הנאו ליברלית של ממשלות ישראל בתקופה זו הביאה אותו לעימותים תכופים איתן, ובמיוחד עם בנימין נתניהו, בתפקידו כשר אוצר. אחד הצעדים הבולטים של ממשלת ישראל היה השתלטותה, בשנת 2003, על כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שריחפה עליהן סכנה של פשיטת רגל, תוך ביטול אחיזתה של ההסתדרות בהן. צעד זה היה אחרון בסדרה של צעדים שהחלו קודם לכהונתו של פרץ, להתפרקות ההסתדרות מנכסיה.

בדצמבר 2003 החליטה הממשלה, בצעד חריג בחריפותו, ליזום חקיקה להגבלת חירות השביתה, באמצעות דרישה כי החלטה על שביתה תתקבל רק בהצבעה חשאית בקרב העובדים (ולא בהחלטה של ארגון העובדים לבדו). יוזמה זו לא הבשילה לכלל חוק, אך היוותה איום רב עוצמה על ההסתדרות.

ב-2 בינואר 2006, חודשיים לאחר שזכה בראשות מפלגת העבודה, פרש מתפקיד יושב ראש ההסתדרות, והעביר את התפקיד לעופר עיני.

[עריכה] כחבר כנסת

שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של עמיר פרץ

במקביל לכהונתו כיו"ר ההסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 יחדיו עם חברי הכנסת אדיסו מסאלה ורפיק חאג'-יחיא, וייסד את מפלגת עם אחד. בבחירות לכנסת ה-15 שנערכו באותה השנה זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבבחירות לכנסת ה-16 בשלושה.

בשנת 2005 התמזגה מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, כאשר הדוחף העיקרי לאיחוד מצד מפלגת העבודה היה שמעון פרס. בבחירות לראשות המפלגה, שהתקיימו ב-9 בנובמבר 2005, זכה פרץ במקום הראשון, כאשר ניצח את המועמד המוביל שמעון פרס. פרץ זכה ב-42.35% מן הקולות, ואילו פרס ב-39.96%. בנימין בן-אליעזר זכה ב-16.82% מן הקולות.

בשנת 2006, לאחר הנצחון על שמעון פרס ועזיבתו של האחרון למפלגת קדימה, רץ פרץ בראשות מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-17 כמתמודד לראש הממשלה בהדגשת המצע החברתי של המפלגה. בבחירות זכתה מפלגת העבודה, בראשותו של פרץ, ב-19 מנדטים.

לאחר מו"מ קואליציוני נכנסה מפלגת העבודה לממשלת אולמרט, הממשלה ה-31, ופרץ מונה לסגן ראש הממשלה ושר הביטחון.

[עריכה] כשר ביטחון

עמיר פרץ נפגש עם קונדוליזה רייס

מצע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ היה בעיקרו חברתי, אבל פרץ קיבל בסופו של דבר את משרד הבטחון ולא משרד האוצר שבמסגרתו יכול היה ליישם מדיניות כלכלית. על כך זכה לביקורת. מנגד הסכים לקבל תיק זה, רק אם מפלגתו תקבל את תיק החינוך, אשר לפי דבריו, הינו אחד מהתיקים החברתיים החשובים ביותר.

על אף שהוא נחשב כיונה לעתים פרץ גיבה את הצמרת הבטחונית, כמו קודמיו, ולעתים סרב להמלצותיהם ונקט גישה פחות תוקפנית. [1] [2] בנוסף המשיך במדיניות הסיכולים הממוקדים, הנהיג מספר פשיטות שטח פלסטיני בעזה והגביר את ההפגזות על רצועת עזה, שפגעו בין השאר גם באוכלוסייה אזרחית, לאחר התגברות ירי הפלסטינים על שטחי ישראל ובין השאר על יישובי עוטף עזה ושדרות. מנגד, הצהיר על כוונה להגדיל את מכסת הפועלים הפלסטינים שכניסתם תותר, ותמך בהגברת הסיוע ההומניטרי המוענק לפלסטינים.

שלושת המועמדים החדשים שהובילו את קמפיין מפלגת העבודה - עמי איילון, אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ' - לא מונו על ידי פרץ לשרים. יחימוביץ' ביקשה לא להתמנות כשרה ולהתמקד בעבודה פרלמנטרית, אך ברוורמן ואיילון חשו מרומים והקימו קבוצה של מורדים בפרץ, שכונתה "הבונים", ובה נמצא גם דני יתום, השר לשעבר מתן וילנאי וראש הממשלה לשעבר (שאינו ח"כ) אהוד ברק.

בסוף יוני 2006 נחטף החייל הישראלי גלעד שליט על ידי החמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. ב12 ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים על ידי חיזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במבצע שינוי כיוון, במהלכו חיזבאללה הפגיז את ישראל בקרוב ל-4000 רקטות. בשני המבצעים אשר כללו חטיפת חיילים, נקט פרץ, יחד עם ראש הממשלה אהוד אולמרט ובשיתוף עם הרמטכ"ל דן חלוץ בקו מלחמתי ברור כנגד החמאס וחיזבאללה, הן במטרה להחזיר את החיילים החטופים והן בפגיעה בארגונים אלו והרחקתם מגבולות ישראל. עמיר פרץ התנגד להצעת הפסקת האש של פואד סניורה, ראש ממשלת לבנון, לפיה ממשלת לבנון תפרוש את צבאה בסמוך לגבול, ודרש להמשיך בלחימה עד אשר יוחזרו החיילים החטופים והחיזאבללה יעזוב את דרום לבנון בפיקוח בינלאומי חדש.

לאחר מלחמת לבנון השניה התגברה הביקורת על תפקוד הממשלה והצבא, וביניהם על פרץ, ביקורת שהגיעה מימין ומשמאל ואף מקרב מפלגתו. חלק מהביקורת נסובה על כך שלקח על עצמו תפקיד של שר בטחון ולא תפקיד של שר חברתי כפי שצופה ממנו. על אף שהיו שטענו כי אינו מתאים לתפקיד, שלל עמיר פרץ את עזיבת התפקיד.

[עריכה] לקריאה נוספת

יהושע סובול, כאן ועכשיו - עמיר פרץ והמצב הישראלי, הוצאת משכל, 2006.
אילן כפיר, פרץ - ראש לפועלים, הוצאת קוראים, 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עמיר פרץ
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמיר פרץ