קערת האבק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קערת האבק הינו כינוי לשורה של סופות אבק שהתחוללו במרכז ארצות הברית וקנדה החל מ1931 ועד 1939[1], ואשר גרמו לשורה של בעיות סביבתיות וחברתיות. מצב זה, נגרם עקב שילוב של כמה פרקטיקות חקלאיות לא מקיימות במשך כמה עשורים. חישוף הקרקע מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, רעיית יתר, ובצורת קשה, גרמו למצב של בליית קרקע חמורה באזור המישורים הגדולים. במהלך הבצורת התייבשה אדמה הפוריה והפכה לאבק, אשר עף מזרחה, בעיקר בצורה של עננים שחורים גדולים. לעתים, העננים השחירו את השמיים על פני שטח עצום, שהשתרע עד שיקגו. רוב הקרקע שנסחפה אבדה אל תוך האוקיינוס האטלנטי.
אסון סביבתי זה, גרם לגל עזיבה עצום של תושבים מטקסס, ארקנסו, אוקלהומה, והאזורים סביב המישורים הגדולים, והותיר למעלה מחצי מיליון אמריקאים ללא קורת גג.[2] רבים מהם היגרו מערב בחיפוש אחר עבודה.
הבצורת, סופות האבק, ונטישת השדות והחוות, היוו מכה קשה למדינות החקלאיות במרכז ארצות הברית ובקנדה, אשר סבלו כבר מהשפל הגדול. קערת האבק הינה דוגמה מוחשית לעוצמה שיכולה להיות לתהליכי מדבור כמו גם לתהליכים של שינויי אקלים.
ב14 באפריל, 1935, שנודע אחר כך כ "יום ראשון השחור", התרחשה אחת מה"סופות השחורות" הקשות ביותר ב"קערת האבק", וגרמה לנזק נרחב, תוך שהיא הופכת את היום ללילה. עדי ראייה סיפרו כי בחלק מהזמן לא יכלו לראות למרחק של מטר וחצי.
במשך 100 הימים הראשונים לשלטונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הוכנו תוכניות ממשלתיות להשבת היציבות האקולוגית לאזור. ממשלת ארצות הברית הקימה את "שרות שימור הקרקע" שלימים הפך ל"שרות הלאומי לשימור משאבי טבע".
המשבר האנושי תועד על ידי צלמים מטעם "המשרד לבטחון החווה" בארצות הברית; המפורסמת ביותר מבין צלמים אלו היא דורותיאה לאנג.
