שמואל בריה דרב אבהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רב שמואל בריה דרב אבהו (רב שמואל בר רבא) - מחכמי הסבוראים בדור הראשון, עם סופה של תקופת האמוראים. חברו ובר הפלוגתא שלו היה רב אחאי, והם מוזכרים יחד בשתי סוגיות בתלמוד הבבלי^[1]. רב שמואל היה בנו של רב אבהו, שהיה מחכמי פומבדיתא בשלהי תקופת האמוראים.

תוכן עניינים 1 זהותו 2 מתורתו 2.1 המחלוקת ב"עיזא כרכוז" 3 הערות ומקורות

[עריכה] זהותו

אביו של רב שמואל, רב אבהו, היה תלמיד של רב אשי ו"ראש כלה" - העומד בראש כינוס של ירחי כלה - בישיבת פומבדיתא בראשותו של רפרם^[2]. פעמים רבות נכתב שם אביו "רבי אבהו", אולם זו טעות ובלבול עם רבי אבהו, אמורא ארץ-ישראלי בדור השלישי, והנוסחה הנכונה היא "רב אבהו".

באיגרת רב שרירא גאון מוזכר חכם בשם "רב שמואל בר יהודה": "ובשנת תתי"ז (למניין השטרות) נפטר רב שמואל בר יהודה דמן פומבדיתא". יש שמזהים אותו עם רב שמואל בריה דרב אבהו. זיהוי זה מסתייע באחת הנוסחאות של איגרת רב שרירא גאון, שלפיה שם אביו הוא "רב אבהו" (נוסח צרפת של בר גולדברג), או "רבהו" (קיצור של רב אבהו). ב"סדר הקבלה" להראב"ד הנוסחה היא "רב שמואל בר רבא", והוא מזוהה עם רב שמואל בריה דרב אבהו^[3]. לפי הנאמר באיגרת רב שרירא גאון, נפטר רב שמואל בחודש כסלו שנת ד'רס"ו (505); אולם לפי "סדר הקבלה" להראב"ד נפטר רב שמואל בשנת ד'רע"ח (518).

לפי הנאמר ב"סדר הקבלה" להראב"ד, היה רב שמואל ראש ישיבת פומבדיתא שלוש שנים, עד לפטירתו בשנת ד'רע"ח (518). הראב"ד מונה אותו בין חכמי הדור השני של הסבוראים, מפני שכהונתו כראש ישיבה, שהייתה בסוף ימיו, הייתה אחרי פטירתם של חכמי הדור הראשון.

[עריכה] מתורתו

חכמי הסבוראים, שפעלו בהשלמת עריכת התלמוד ובלימודו, לא השאירו כתבים שמיוחסים אליהם. הערותיהם שנכנסו בתלמוד נשארו, לרוב, ללא שם האומר אותן; אך לפעמים הוזכר שם החכם. מתורתו של רב שמואל בריה דרב אבהו לא ידוע הרבה, אולם הוא מוזכר שלוש פעמים בתלמוד הבבלי, פעמיים מהן יחד עם רב אחאי.

• באחד האזכורים, דן רב שמואל בנושא עכבר שנפל לשֵכר. השאלה היא, האם כל המשקה נאסר בשתייה בגלל העכבר? רב אחאי שיער והתיר חומץ שנפל לתוכו עכבר, אם יש חומץ פי 50 מגודל העכבר, שמחמת חריפותו של החומץ טעם העכבר בטל בו. רב שמואל בריה דרב אבהו^[4] התיר שיכר שנפל לתוכו עכבר, אם יש פי 60 שיכר ביחס לעכבר^[5].

• במחלוקת בהלכות סימני הטריפות בבעלי חיים [1], נידון מקרה של נקב בריאה של הבהמה, שנמצא לאחר השחיטה במקום שנגע בו השוחט. הדיון הוא, האם יש לייחס את הנקב לציפרניו של השוחט, או שזוהי טריפה, מחלה שגורמת לאיסור אכילת הבהמה אף אם נשחטה כהלכה? בשאלה זו נחלקו הדעות, ורב שמואל הביא הלכה בשם אביו: אמר רב שמואל בריה דרב אבהו: אבא - מראשי כלה בישיבתו של רפרם היה, ואמר שתולים את הנקב בנגיעת השוחט, והבהמה מותרת באכילה.

[עריכה] המחלוקת ב"עיזא כרכוז"

המחלוקת המפורסמת שבה השתתף רב שמואל בריה דרב אבהו, היא בנושא "עיזא כרכוז"^[6]:

	ההיא עיזא כרכוז דהואי בי ריש גלותא, דעקור מלא צנא דתרבא מינה. רב אחאי אסר, רב שמואל בריה דרב אבהו אכל מיניה. קרי אנפשיה (משלי יח, כ): מִפְּרִי פִי-אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ. שלחו מתם: הלכתא כוותיה דשמואל בריה דרב אבהו, והיזהרו ברבינו אחאי, שמאיר עיני גולה הוא.
-- בבלי, חולין נט ע"ב.

הדיון הוא בעניינו של איסור אכילת חֵלֶב^[7]. חלב של בהמה אסור באכילה, ושל חיה מותר. התלמוד דן בסימני ההבחנה בין חיה לבהמה.

בביתו של ראש הגולה נשחט "עיזא כרכוז" - כעין עז שקרניו חדורות (מחודדות) וחרוקות (מלאות פגימות וחריצים), והוציאו ממנו חֵלֶב מלוא הסל. התעורר הספק, האם עז זה מין חיה הוא, שכן צורת קרניו תואמת את סימני החיה, או שהוא מין בהמה, כשאר מיני העיזים?^[8]
בכך התעוררה מחלוקת: רב אחאי אסר את החלב באכילה (שזהו מין בהמה), ורב שמואל בריה דרב אבהו התיר, ואף אכל ממנו.

השאלה נשלחה לחכמי ארץ ישראל. הם פסקו הלכה כרב שמואל, שהחלב מותר באכילה כי מין זה חיה הוא, אולם הוסיפו הסתייגות: "והיזהרו ברבינו אחאי, שמאיר עיני גולה הוא". כלומר, אל תנהגו היתר בפניו של רב אחאי אלא אחר שישתכנע, והיזהרו לנהוג בו כבוד.

[עריכה] הערות ומקורות

1. ^ בבלי חולין נט ע"ב; עבודה זרה סט ע"א לגרסת דק"ס והראשונים.
2. ^ בבלי חולין מט ע"א; בבא קמא קיז ע"א.
3. ^ "שערי תורת בבל" לרבי זאב וולף רבינוביץ', עמ' 528; "אטלס עץ חיים" לרב רפאל הלפרין, כרך ד עמוד 301.
4. ^ כך הגרסה הנכונה, על פי דקדוקי סופרים ומספר ראשונים. בדפוסים שלפנינו "רב שמואל בריה דרב איקא".
5. ^ בבלי, עבודה זרה סט ע"א, ראו דקדוקי סופרים שם.
6. ^ ההסבר להלן.
7. ^ ויקרא ג, יז: "כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם, לֹא תֹאכֵלוּ". וכן שם פרק ז, כב-כה: "כָּל־חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל־מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ...".
8. ^ לפי רש"י. ראו בספר דקדוקי סופרים ובראשונים אחרים על הסוגיה לנוסחאות אחרות בשם העז.