שמעון אגסי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב שמעון בן אהרון אבא בר אבא אגסי (ידוע גם כ-הרשב"א), נולד בבגדאד שבעירק בשנת 1852 ונפטר שם בשנת 1914. הרב אגסי נודע בזכות ידיעותיו במקרא ומעמדו, שני בחשיבותו למעמדו של ה"חכם באשי"- ראש הקהילה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] שנותיו המוקדמות
שמעון אגסי נולד בבגדאד בשנת 1852 למשפחת סוחרים שהיגרה מפרס התפרנסה מיבוא צבע הניל (איסטיס) מהודו ושירותי תיווך לסוחרים בכפרים. כמקובל בזמנו, היה על הנער לפרוש בגיל 13 מלימודיו ולעזור בעסקי המשפחה. אפשרות נוספת הייתה ללמוד הנהלת חשבונות, ומשנת 1864 - להמשיך וללמוד בביה"ס "אליאנס" שנוסד אז על ידי חברת "כל ישראל חברים". למרות זאת בתמיכת הוריו, הוא בחר להמשיך וללמוד תורה, למורת רוחם של אחיו הבוגרים, שציפו ממנו שיעזור בפרנסת המשפחה.
[עריכה] על משפחתו וילדיו
בשנת 1879 הוא נשא לאישה את רחל (צ'חלה), בת הרב עבדאללה בן אליה בחר, ובשנת 1882 נולד בנו בכורו אהרון.
חיי המשפחה של הרב שמעון בתקופה זו לא היו סוגים בשושנים: אחרי הולדת בנו בכורו אהרון, נולדו לו שני בנים (מנשה ומאיר-ששון-חי) ושתי בנות (פרחה ואסתר), אך לצערו הוא שכל את שני בניו. הוא רצה לעזוב את בגדאד שבה ידע צער ולהגר להודו, לשם היגרה אחותו, ובאותה ההזדמנות גם לארס את בתה לאהרון בנו. תוכנית זאת לא יצאה לפועל משום שאשתו רחל סירבה להגר.
הוא ציפה ללידת בן זכר נוסף, אח לאהרון, על מנת להתנחם על מות שני בניו, אך ציפייתו לא מיהרה להתגשם. המשפחה עלתה לקברו של עזרא הסופר ואחרי אירוע זה נולד לשמעון ולאשתו הבן עזרא-ציון.
"וכדי להרבות שמחה ולהשכיח תוגה מלב, ארס הרב שמעון לבנו הבכור (אהרון) בתולה ממשפחה נכבדה, וקבעו את מועד החתונה באדר תרנ”ח ( 1898)" והוא היה אז בן 16. ומספר הרב שמעון בהקדמתו לספרו "בני אהרון":
- "בסוף שבט עברה עליו (על אהרון) מחלה קלה ואמרנו אין רע, אך בין כה וכה תקפה עליו מחלתו מיום ליום... דפקתי על שערי רחמים, שפכתי שיחה, דרשתי סליחה, וחברי חכמי הישיבה עזרו על ידי בבקשות ותחינות על קבר מו”ר חכם רבי יצחק, ח”ר מרדכי, ח”ר ששון זצ”ל ושאר קדושים אשר בארץ המה. התפלשתי באפר, רוויתי ארץ מזרם דמעה, הרטבתי הרים, קראתי לשמים מעל בתפילה ותחנונים, וכל השערים ננעלו ואל סתם תפילתי, ועד כניסת הארת ליל פורים נשמתו יצאה בטהרה באותה הארה, ורוחו הנאמנה עזבה את בית חמרה ושבה אל האלוהים אשר נתנה. הרגע האיום והנורא ההוא חרוש על לוח ליבי באותיות של דם, עד נצח לא אשכחהו, ומידי דברי בו יחרד לבי, פלצות תבעתני וכוחי יעזבני..."
באדר תרנ”ח (ערב חתונתו) נפטר אהרון במגפת הדבר והוא בן 16 שנים.
האסון שנפל על המשפחה ומתואר בשפה כה מרגשת על ידי האב החריד את יהודי בגדאד. עדות לזעזוע שעבר על הקהילה נמצאת במחברות שכתב חברו של הרב שמעון, חכם יהודה פתייה, בעל החיבור המפורסם "מנחת יהודה", ובה תיאור של "פגישות מזעזעות בינו לבין ידידו חברו ללימוד חכם שמעון בעקב האסון הזה. .. מסופר כיצד עשו י"ב חכמים ... מאמצים עילאיים לקרוע את רוע הגזירה וכיצד סייע החכם יהודה לחברו לעמוד במצוקת נפשו האיומה אחרי האסון" מסופר שם איך בדרך ההארה והחלום נעשה הגילוי להבנת שרשי האסון. חלקם של חלומות ומראות אלה נמצאו רשומים בכתב ידו של הרב שמעון עצמו שהשאירם למזכרת.
במהלך השנים הבאות נתנחם הרב שמעון, ונולדו לו שלוש בנות נוספות (דינה, כתון ומזל), ובשנים 1908/9 מלאה כוס נחמתו, עם סיום כתיבת ספרו "בני אהרון", חגיגת בר המצווה של בנו עזרא-ציון, והולדת בנו בן הזקונים, אליהו-חיים.
[עריכה] על פועליו בתורה ובקהילה
האסון של מות הבן אהרון, והדרך שבה מצא הבנה לסיבת אסון זה, הובילה את החכם שמעון להעמקת יתר בתורת הנסתר.
הרב שמעון החל בעיון בתורת הסוד עוד בהיותו תלמיד ישיבה צעיר. ביחד עם חברו יהודה פתייה המשיך לעיין ולהעמיק בה. אך משנמצא הפתרון לשאלת אסון השכול על ידי חכם יוסף חיים (הבן - איש חי) בתורת הגלגול, העמיק הרב שמעון את לימודו בנושא. הוא קרא בספר "שער הגלגולים" שכתב הרב חיים ויטל תלמידו של האר"י וכתב עליו פירוש נרחב. הוא כתב מספר גרסאות האחת רחבה ומעמיקה יותר מחברתה. אחרי כ–10 שנים, התפרסמה הגרסה האחרונה תחת השם "בני אהרון" ונדפסה בבגדאד בבית הדפוס של חברו הטוב החכם עזרא ראובן דנגור בשנת 1908. הספר לא היה לשם מכירה והופץ חינם בין חכמי בגדאד וירושלים ויתר התפוצות ביניהן תימן ורוסיה רבתי וצפון אפריקה ועוד.
במקביל, המשיך הרב שמעון בלימודו ובעיסוקו (המצומצם) במסחר, וזאת על מנת לא לעשות מהתורה "קרדום לחפור בו". הוא כתב דרושים, קונטרסים של הלכות ודינים, הערות בתורת הקבלה ושאלות שהופנו אל גדול הדור דאז הרב והמורה חכם יוסף חיים, המכונה גם הרי"ח טוב. ההתכתבות עם יוסף חיים התפתחה במשך הזמן ליחסי ידידות והערכה. יוסף חיים מזכיר חלק משאלותיו של החכם שמעון בחיבוריו, ומכנה אותו מהרש"א (מורנו הרב שמעון אגסי).
דרשותיו של הרב שמעון נשמעו בישיבה בה למד - "ישיבת חכם יצחק" - שבראשה עמד הרב חכם יצחק מרדכי ששון, שהיה ידוע כרב ומקובל ופייטן. בין תלמידי ישיבה זו היו גם מי שנודעו מאוחר יותר כחכם ניסים כדורי רב לעדת הבבלים בירושלים והראשון לציון הרב יצחק נסים.
במקביל לכתיבת הפרושים ל"שער הגלגולים" המשיך הרב שמעון ללמוד תלמוד וקבלה, לכתוב דברי פרשנות לספר "עץ החיים" ולחבר דרשות ופרושים למסכתות שונות. ביחד עם החכם יחזקאל עזרא אליה הוא עורך מחדש, מוסיף הערות ופרושים בסוגריים, והוציא לאור את ספרו של עבדאללה סומך "זבחי צדק".
קשריו המסחריים והחברתיים מתרחבים גם מחוץ לבבל ואנשים רבים מבקשים עזרה ועצה מפיו.
בשנת תרנ"ט הוא הפך את הבית שירש מאביו לבית כנסת ויותר מאוחר נתרם הבית לאגודה הציבורית על מנת שישמש בית ספר מקצועי.
בין מכריו היה גם נדיב ועשיר ידוע בשם מאיר אליהו ובין הנדיב הזה לבין הרב שמעון שררו יחסי הערכה והשפעה רבים. מכספי תרומתו נבנה בבגדאד בית חולים וכן פעילויות נוספות. אחד מהמפעלים שהולידה ההכרות הזאת היה הקמת ישיבה מיוחדת לרבנים.
באותה התקופה גדלה השפעתה של הרוח האירופית בעיקר בתחום ההשכלה. הממשלה העות'מאנית הקימה בתי ספר תיכוניים ועל-תיכוניים, וחברת כי"ח הקימה את "אליאנס". כל אלה קרצו לאנשי הקהילה. אחת מתוצאות הלוואי הייתה – מספר הולך וקטן של לומדי תורה ורבנים. בכדי לעמוד בפרץ הלך הרב שמעון לחברו מאיר אליהו וביקש ממנו להקים ישיבה מיוחדת להכשרת רבנים ולפרנס את הלומדים בה. הנדיב נותן את הסכמתו לכך בתנאי שהרב שמעון יהיה מורה ומפקח על הישיבה הזאת. כאשר הישיבה מוקמת נבחרים ללמוד בה 10 תלמידים מצטיינים ממדרש "בית זילכה" המקבלים שעורים בשעות הבוקר מפי הרב שמעון ואחה"צ מפי חכם צדקה. מקצועות נוספים הנלמדים בה הם התורכית והערבית (לצורך משא ומתן עם הממשל). לאחר פטירתו של הנדיב הרב מאיר אליהו בשנת 1910, הסכימה משפחת אליהו, בהשפעת הרב שמעון, להמשיך ולתמוך במפעל הזה אך רק לזמן קצר. הפסקת התמיכה על ידי משפחת אליהו העמידה בסכנה את המשכיות קיומה של הישיבה והיה צורך למצוא אמצעי מימון חלופיים.
ביזמתו של הרב שמעון מוקמת אגודת "תומכי תורה" בשנת תרע"ב. בראש האגודה עמדה הנהלה בת שבעה חברים ותקנונה אושר על ידי הממשל התורכי. היא מצליחה לאסוף סכומים נכבדים מכספי תרומות שמהם היא מפרנסת את התלמידים, ומשלמת משכורות למורים.
בנוסף לעבודתו באגודת "תומכי תורה" מקיים הרב שמעון במשך שנים רבות לימוד גמרא לקבוצה גדולה של אנשי עסקים. קבוצה זו גם הייתה מוזמנת ל"לימוד" ביום השנה לבנו אהרון. מעדותו של חכם יהושע משה אנו לומדים שישיבות לימוד אלה נעשו ברוח עליזה והיו מלוות בזמירות "שכן היה ידוע בקולו הערב ובשליטתו בחכמת הלחנים".
ביום י"ג באלול תרס"ט (1909) נפטר חכם יוסף חיים, מורו וידידו של הרב שמעון. ביום השישי לשבעת ימי האבל - נשא הרב שמעון דברי הספד. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה נשא דרשה בפני ציבור גדול. "ודרושו לא היה דרוש של שיגרה אלא הפליא את השומעים בעמקותו. מאז אותו ההספד נודע כוחו של הרב שמעון ברבים וחבריו הפצירו בו ללבוש את אדרת החכמים ולשים על ראשו מצנפת חכמים", אך הרב שמעון מסרב.
כאמור, התפשטה השפעתה של התרבות האירופית גם על הקהילה היהודית. בית הספר לבנות "אליאנס" ובתי הספר התורכיים היו לצנינים בעיני הציבור היהודי הדתי. ב 1909 שנת פטירתו של הרי"ח טוב, הנהיג השלטון התורכי גיוס חובה וגייס לשורותיו גם חיילים יהודיים. חיילים אלה נאלצו לשאת בעונשים על שסירבו לאכול מהאוכל הלא כשר שהוגש להם ועל כך שסירבו לעבוד בשבת. בגילוי דעת שמפרסם הרב שמעון הוא " מהלל את עמידתם הגאה של חיילים אלה ומגנה את כניעתם של תלמידים לבתי הספר או של פקידים ממשלתיים שעבדו בשבת".
אותה השנה הייתה שנה נוספת של בצורת שגרמה להאטה גדולה בעסקי המסחר. "הרב שמעון נקרא לקרוע את רוע הגזרה. וביום ג' ט' באדר תרע"ג דרש בבית הכנסת הגדול דרוש שנמשך כארבע שעות. הייתה זאת דרשה מרשימה שזעזעה רבים מבין מאזיניה ובעקבותיה רבים חזרו בתשובה. "לא עברו ימים רבים וארובות השמים נפתחו וגשמי ברכה ירדו בשפע." בעקבות מאורע זה שוב פונים ראשי העדה לרב שמעון ומבקשים ממנו לשאת את דרשותיו ברבים אך גם הפעם הוא מסרב.
בשנת תרע”ד – 1914 דרש הרב שמעון דרשה נוספת ברבים לכבוד גמר השתלמות התלמידים של ישיבת תומכי תורה. בקהל הרב שמצטופף בחצר בית הכנסת מאיר אליהו נוכחים גם מנהל ביה"ס אליאנס וחבר המורים. נושא הדרשה הוא ערכה של ייראת שמים כיסוד מוסד לביטחונו של האדם ולקיומה של החברה. יש לשער שדרשה זו היא בעצם סיכום התלבטויותיו של הרב שמעון ודרך הכרעתו לעניין קיום מצוות הייבום שקיים הרב שמעון בבנו עזרא-ציון מספר חודשים קודם לכן.
[עריכה] על פטירתו
הרב שמעון נפטר בבגדאד בח' באב תרע”ד ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא נפטר במגפת דבר שבדרך כלל הייתה פורצת באביב אלא שהפעם פרצה בקיץ (תופעה נדירה בדרך כלל).
"בן ששים ושתיים היה אז הרב שמעון כוחו ורוחו עוד אתו לעשות מלאכות הרבה בשליחות המקום והעדה." ברשומות הנמצאות בידי המשפחה נמצאות עדויות רבות לאירועים שקדמו לפטירתו. בתוך כתביו של הרב שמעון נמצא רישום על התגלות שהייתה לו שנתיים לפני פטירתו בה נודע לו מן השמים "כי השלים כל מה שצריך להשלים והגיע זמנו להסתלק מן העולם. בקש שהות כדי להשיא את בנו (עזרא-ציון )עם יבמתו וניתנה לו". החכם אפרים הכהן סיפר שבעת לימוד בליל ראש חודש אב נפלה על הרב שמעון תנומה ממנה הקיץ בבהלה וסיפר על התגלות בה נאמר לו " שמעון, מוכה". ונמצא בידי המשפחה פתק בכתב ידו בו ניתן לו רמז ליום פטירתו.
למחרת היום הוא עלה על קברות כל הצדיקים הקבורים בבית העלמין "ושופך נפשו בתחינה". בשלושת הימים הבאים הוא הולך כהרגלו ללמד בישיבת תומכי תורה וביום רביעי, כאשר איננו מופיע - מסתבר שנפל למשכב. כשנשאל חברו, גבאי ישיבת תומכי תורה מר ניסים הלוי, על שלום הרב שמעון, הוא מרגיע "באומרו כי מחלתו קלה". אולם מסתבר שחלה בדבר והוא נאבק קשות במחלה זו.
ביום חמישי בערב קם ממיטתו, ירד לטבול בבאר שהייתה במרתף הבית. "אחר אימץ כוחו ועלה על גג הבית, שם הוצעה לו מיטתו, ושם תחת כיפת השמים הבהירים של שלהי הקיץ השיב נשמתו לבוראה".
כאשר נודע דבר מותו ביום שישי בבוקר ירד אבל גדול על הקהילה. פסקה כל עבודה וכל החנויות, פרט לחנויות המזון – נסגרו. דרשת ההספד שנשאה על ידי תלמידו - חכם משה מרדיך עסקה בפסוק מישעיהו "הצדיק אבד ואין איש שם לב ...ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק".
השבעה על מותו החל עם צום תשעה באב שנדחה בגלל השבת. ולמחרת - פרצה מלחמת העולם הראשונה.
ועל כך כתב חברו הנאמן הרב המקובל יהודה פתייה בהקדמה לספרו "בית לחם יהודה":
- "והנה בעירנו בגדאד היו לנו שניים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומחוץ, והמה אשר היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. הראשון, ח"ר יוסף חיים זצוק"ל, והשני הרב הגאון שמעון אהרון אבא בר אבא אגסי זצוק"ל…, אשר שני צדיקים אלו… והמה בזכותם וצדקתם היו מגינים על העיר…אפס כשנלקח ח"ר יוסף חיים ז"ל, התחילה העיר להיות צולעת מהלכת על רגל אחת, והתחילו הצרות לבוא, כי אחרי קבורתו נלקחו בחורי ישראל לעבודת צבא מלך ישמעאל ללמדם סדר המלחמה… והיינו מתנחמים בח"ר שמעון אהרון זצ"ל, וכל העם ענו אחריו עוד לא אבדה תקוותינו. … ובהסתלק גם ח"ר שמעון ז"ל אז כבה מהעיר גם השביב האחרון. יוסף איננו ושמעון איננו, והייתה עת צרה ליעקב, כי בליל פטירת הרב שמעון ז"ל, בבוקר השכם נדבקו מודעות אדומים מטעם המלך,… ובתוך המודעות מצויר חרב אדום לאות מלחמה ממלכה בממלכה…".
- "ללמדך שזכות חכמת האמת שהיו עוסקים בה, הם אשר היו עומדים למגן וצינה נגד מידת הדין,…, מה שלא היה יכול… זכות כמה צדיקים וחסידים העוסקים בחיצוניות התורה לבד…".
[1] הכתוב הוא תמצית ומובאות ממאמר שכתב בנו של הרב שמעון אגסי – אליהו-חיים אגסי - בהקדמה לספרו של הרב, "אמרי שמעון". החומר עליו התבסס המחבר נאסף מכתובים הנמצאים ברשות המשפחה וב"מוזיאון יהדות בבל" באור יהודה, וכן משיחות עם רבנים שהיו מתלמידיו של הרב שמעון ועם פעילי חברה שחיו בבגדאד באותה התקופה, והיו עדיין בין החיים בזמן כתיבת המאמר. המאמר תומצת על ידי רוני לוריא לבית אגסי, בתו של אליהו-חיים אגסי.
