משתמש:Daniel1/ארגז חול2
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח ההיסטוריה של רומניה מתאר את תולדות העמים אשר ישבו בשטח המוכר כיום כמדינת רומניה החל מתקופת הדאקים, לפני למעלה מאלפיים שנה, ועד לימינו, ומהווים את העם הרומני.
תוכן עניינים |
[עריכה] דאקיה
ערך מורחב – דאקיה
האזור המהווה את רומניה של ימינו היה מאוכלס על ידי הדאקים (גטאה, כפי שנקראו בכתבים יווניים), שבט תראקי. תחת הנהגתו של בורביסטה (Burebista) בשנים 70–44 לפנה"ס, הדאקיה הפכה למדינה רבת עוצמה אשר התחילה לאיים במידת מה על האינטרסים האזוריים של הרומאים. יוליוס קיסר תכנן לפתוח במלחמה נגד הדאקים, אך נרצח בשנת 44 לפנה"ס; כעבור מספר חודשים, גורלו של בורביסטה היה זהה. מדינתו החזקה התפצלה לארבע מדינות ולא התאחדה עד שנת 95, תחת שלטונו של דקבאלוס (Decebalus). המדינה הדאקית נקלעה למספר סכסוכים עם האימפריה הרומית המתרחבת ובסופו של דבר נכבשה בשנת 106 לספירה על ידי הקיסר הרומי טריאנוס (Trajan), במהלך שלטונו של המלך דקבאלוס. במהלך השלטון הרומי בדאקיה, נערכו מספר פלישות של הגותים והקארפים, אשר בסופו של דבר הובילו לנסיגת הרומאים בשנת 271.
[עריכה] רומניה בימי הביניים
חלקים שונים באזור המהווה את רומניה של ימינו היו תחת שלטונם של האימפריה הגותית (אויום) מ־271 עד 378, האימפריה ההונית עד 435, האימפריה האווארית במהלך המאה השישית והאימפריה הבולגרית הראשונה מהמאה התשיעית עד המאה ה-11. בנוסף לכך, עמים סלאווים, מדיארים, פצ'נגים, קומאים וטאטארים פלשו לאזור.
במהלך המאות הבאות מדינות מקומיות קטנות רבות התפתחו, אך רק במאה ה־14 הנסיכויות הגדולות מולדביה וולאכיה קמו להילחם באיום האזורי החדש, העותומנים, אשר כבשו את קונסטנטינופול ב־1453. ב־1541 חצי האי הבלקני ורוב שטחה של הונגריה כבר היו פרובינציות עותומניות, ואילו הנסיכויות מולדביה, ואלאכיה וטרנסילבניה נאלצו להיות מדינות חסות של האימפריה העותומנית ושילמו לה מסים, אך שמרו על אוטונומיה פנימית מלאה ועד המאה ה-18 על מידה מסוימת של עצמאות חיצונית.
במאה ה־11, האזור שמהווה את טרנסילבניה של היום הפך ברובו לחלק אוטונומי של ממלכת הונגריה. מלכי הונגריה משכו לאזור את הסקלרים (הונגרית: Székely, רומנית: Secui), את המסדר הטווטוני ואת הסאקסונים.
ב־10 בינואר 1475, שטפאן הגדול (ברומנית: Ştefan Cel Mare) ממולדביה ניצח ביצחון חשוב בקרב ואסלוי את העותומנים. בשנת 1600, נסיכויות ואלאכיה, מולדביה וטרנסילבניה הונהגו על ידי הנסיך הוולאכי "מיכאי האמיץ" (ברומנית: מיהאי ויטאזול, Mihai Viteazul), הבאן של אולטניה, אך הסיכוי לאיחוד הנסיכויות התפוגג עם מותו כעבור שנה אחת בלבד, בעקבות קרב עם חייליו של מפקד הצבא האוסטרי ג'ורג'יו באסטה. אין סימנים ברורים המצביעים על כך שמיהאי התכוון לאחד את שלוש הנסיכויות ואין דרך לדעת זאת בוודאות, מכיוון שביום מותו הוא שלט על טרנסילבניה פחות משנה.
[עריכה] התעוררות לאומית
בתחילת המאה ה־19 מולדביה וולאכיה היו נתונות לאיומי האימפריה העותומאנית ושילמו לה מסים, וטרנסילבניה הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרית. רומנים רבים החלו לחפש תמיכה במאבק לשיפור תנאיהם תחילה מהאימפריה הרוסית, בציפייה שמסיבות דתיות הרוסים ירגישו אמפתיה למטרה הרומנית, אך ללא הועיל; שאיפותיה הטריטוריאליות של רוסיה (אשר סיפחה לשטחה את בסראביה ב־1812) גרמה לרומנים רבים להבין שהם הולכים להיות עוד חלק בקיסרות הרוסית. מאחר ומטרותיה של אוסטריה היו דומות, כפי שניתן היה לראות בסיפוח של אולטניה (1718-1739) ובוקובינה (1775), הרומנים החלו לחפש בעלי ברית פוטנציאליים במערב אירופה, בעיקר במדינות לטיניות אחרות, בעיקר בצרפת, שגם בה רוחות המהפכה החלו לנשוב.
בשנת 1848 ראתה אירופה סדרה של מהפכות לאומיות רבות, ורוח השינוי לא פסחה על ולאכיה, מולדביה וטרנסילבניה, כאשר טודור ולאדימירסקו ניסה ליצור מהפכה צבאית ב־1821. מטרת המהפכנים הייתה עצמאות מלאה לוולאכיה ולמולדביה ואמנציפציה לאומית בטרנסילבניה. מטרה זו לא הושגה, אך היא היוותה את הבסיס לדרישות לאומיות בעתיד. בנוסף, ההתקוממות גרמה לתושבים רבים בשלושת הנסיכויות להכיר באחדות שפתם והאינטרסים שלהם.
בתקופת השלטון העותומאני, מולדביה וולאכיה היו נתונות תחת מסים כבדים וניהול כושל. דבר זה הוביל לכך שבסופו של דבר ב־1859 תושבי מולדביה וולאכיה בחרו באותו שליט (ברומנית: Domnitor) - אלכסנדרו יואן קוזה (Alexandru Ioan Cuza) כראש הנסיכויות. ממלכת רומניה נוצרה, אם כך, כאיחוד אישי ולא כללה את טרנסילבניה. השלטונות ההאבסבורגיים השתדלו לשמור הן את הלאומיות ההונגרית והן את הלאומיות הרומנית (שהתחרו ביניהן) על אש נמוכה, מחשש להתפרצויות של מהומות ודרישות לאומיות של שתי הקבוצות אשר יובילו לחוסר יציבות באימפריה.
[עריכה] ממלכת רומניה
- ערך מורחב – המלוכה ברומניה
[עריכה] "האיחוד הקטן" ("Mica Unire")
- ערך מורחב – רגאט
ב־1866, הנסיך הגרמני קארול ה־1 משושלת הוהנצולרן-זיגמארינגן מונה לתפקיד השליט של נסיכות רומניה. ב־1877 רומניה הכריזה על עצמאות מהאימפריה העותומאנית ולאחר המלחמה הרוסית-רומנית-טורקית (ברומנית: război ruso-româno-turc) עצמאותה הוכרה בהסכם ברלין ב־1878, ובכך הפכה למדינה העצמאית הראשונה במזרחה של היבשת. לאחר המלחמה רומניה כבשה את דוברוג'ה, אך נאלצה למסור את חלקה הדרומי של בסראביה לרוסיה. השליט קארול ה־1 הוכרז כמלך הראשון של רומניה ב־26 במרץ 1881.
המדינה החדשה, לחוצה בין הכוחות הגדולים של אותה התקופה (האימפריה העותמאנית, אוסטרו-הונגריה, והאימפריה הרוסית) הביטה מערבה, בייחוד אל עבר צרפת, כדי לאמץ את המודלים התרבותיים, החינוכיים, הצבאיים והאדמיניסטרטיביים. ב־1916 רומניה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ונלחמה לצדן של מדינות ההסכמה, לאחר שדרישתה של רומניה, שזכויותיה על טרנסילבניה יוכרו, נענתה על ידן.
רומניה הובסה, בירתה ושני שלישים משטחה נכבשו על ידי מעצמות המרכז. במאי 1918, רומניה לא יכלה להמשיך בלחימה ודנה על תנאיו של חוזה שלום עם גרמניה. באוקטובר של אותה שנה, רומניה הצטרפה שוב למלחמה. בסוף המלחמה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הרוסית התפוררו, וגופי ממשל שנוצרו על ידי הרומנים בטרנסילבניה, בסראביה ובוקובינה בחרו להתאחד עם ממלכת רומניה, מה שהוביל, בעקבות חוזה טריאנון (1920) ליצירתה של "רומניה הגדולה" (România Mare).
[עריכה] "רומניה הגדולה" ("România Mare")
הביטוי הרומני "România Mare" ("רומניה הגדולה") מתאר תקופה בהיסטוריה של רומניה שבין שתי מלחמות העולם אשר בה שטחה הריבוני של רומניה היה הגדול ביותר. באותה התקופה, ריבונותה של רומניה הייתה על אזורים שרומנים רבים לא חלמו שישלטו בהם, כולל באזורים שבהם היה רוב אשר אינו רומני, דבר אשר גרר את בעיית המיעוטים, בעיה אשר הייתה מאוד רווחת בעקבות ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה בכל רחבי אירופה. מבחינה היסטורית, "רומניה הגדולה" מייצגת את אחד האידאלים של הלאומיות הרומנית, והיא עדיין נתפסת בעיני רומנים רבים בתור "גן העדן האבוד", תקופה טובה שיש לשאוף לחזור אליה, וזאת בהשוואה לתקופה הקומוניסטית אשר באה אחריה. ואכן, ישנה מפלגה רומנית לאומנית בימינו אשר משתמשת באותו אידאל בשמה.
ב־1918, עם סופה של מלחמת העולם הראשונה, טרנסילבניה ובסראביה סופחו לממלכה הישנה של רומניה. "מועצת הארץ" (ברומנית: Sfatul Ţarii) בבסראביה הכריזה על עצמאות מרוסיה ב־1917 בעקבות המהפכה הבולשביקית. בעקבות הצעד הזה, קראה המועצה לכוחות רומניים שיגנו עליהם מפני הבולשביקים אשר הפיצו את בשורת המהפכה הבולשביקית. באזור טרנסילבניה, המחוזות האוסטרו-הונגריים: טרנסילבניה, מאראמורש, קרישאנה ובנאט (בשמותיהם הרומניים) התאחדו ב"איחוד אלבה יוליה". איחודם של אזורים אלו בטרנסילבניה אושרר בחוזה טריאנון בשנת 1920 אשר הכיר בריבונותה של רומניה על אזורים אלו וכפה על הרפובליקה החדשה ממערב, שנוצרה משאריות האימפריה האוסטרו-הונגרית המפורקת, את הגבולות החדשים; ואילו איחודן של בוקובינה ובסראביה עם רומניה אושרר בחוזה ורסאי, גם כן בשנת 1920. כמו כן, קיבלה רומניה את אזור דרום דוברוג'ה מבולגריה כתוצאה מנצחונה במלחמת הבלקן השניה ב־1913.
האיחוד של 1918 איחד את מרבית האזורים שחיו בהם רומנים במסגרת גבולותיה של מדינת לאום רומנית אחת; עם זאת, הדבר הוביל להכללתם של אזורים נכבדים רבים אשר חיו בהם מיעוטים רבים באותה מדינת לאום. אחוז הלא־רומנים שנאלצו לחיות תחת ריבונות רומנית לאחר האיחוד עמד על כ־28% מכלל אוכלוסיית רומניה באותה התקופה. המיעוטים הגדולים ביותר היו הונגרים, יהודים, גרמנים, אוקראינים, בולגרים ועוד, כאשר מרבית ההונגרים חיו בטרנסילבניה, הגרמנים בטרנסילבניה, בוקובינה ובנאט, אוקראינים בבסראביה ובוקובינה ובולגרים בדוברוג'ה. בהתאם לחוזי ורסאי וטריאנון, החוקה הרומנית העניקה הכרה במיעוטים ומספר חוקים העניקו להם זכויות בתחומי חינוך, מנהל ותחומים נוספים. כמו כן, קיבלו המיעוטים (ובהם היהודים) הלאומיים ייצוג בפרלמנט, וחלקם אף יצרו מפלגות לאומיות (ההונגרים ב־1922, הגרמנים ב־1929, היהודים ב־1931). למרות כל זאת, ייצוג מיוחד עם אוטונומיה בעלת בסיס איתן, כפי שהובטח על ידי מועצת הרומנים הטראנסילוואניים ב־1 בספטמבר 1918 לא יצא לפועל, והמיעוטים המשיכו לחיות תחת ריבונות רומנית מלאה.
יש המבחינים בין שתי תקופות בהיסטוריה של רומניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה:
מ־1918 עד 1938, רומניה הייתה ממלכה חוקתית ליברלית. מאידך גיסא, התקופה אופיינה גם בחיכוכים רבים על רקע בעיית המיעוטים (ראו פסקה קודמת) ועל רקע אנטישמי, וכללה גם פרעות אלימות רבות, בהן פוגרומים קשים ואכזריים שגבו קורבנות רבים וטויחו על ידי הממשל. ראוי לציין את עלייתה של המפלגה הפאשיסטית האנטישמית "משמר הברזל", שגרפה 15% מסך הקולות בבחירות הכלליות הדמוקרטיות של שנת 1937.
מ־10 בפברואר 1938 עד 1944, רומניה הייתה דיקטטורה. הדיקטטור הראשון היה המלך קארול השני בעצמו, שביטל את המשטר הפרלמנטרי ושלט עם הקבינט שלו. לאחר מספר הפסדים טריטוריאליים חמורים ב־1940, המלך קארול השני אולץ לוותר על כסאו, והוחלף על ידי בנו המלך מיכאי, אך השליטה במדינה נפלה לידיו של המושל הצבאי יון אנטונסקו. באוגוסט 1944, אנטונסקו נעצר על ידי הקומוניסטים בסיועו של המלך מיכאי.
ב־1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, אשר ציין, בין השאר, את "עניינהּ" של ברית המועצות בחבל בסראביה.
[עריכה] רומניה במהלך מלחמת העולם השנייה
[עריכה] התקופה שלפני ההצטרפות למלחמה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה רומניה על נייטרליות. פלישת גרמניה לפולין, קלטה רומניה את הממשלה הגולה של פולין. עובדה זו, בצירוף "הבעת העניין" של ברית המועצות בבסראביה (בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב), גרמה לרומניה לאבד שטחים ממזרח ואף ממערב. ביולי 1940 כבש הצבא האדום את בסראביה; כשני שלישים מהשטח שנכבש הפך לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית חדשה בשם מולדובה, ושליש סופח לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית אוקראינה. ב־30 באוגוסט 1940, הכריחו גרמניה ואיטליה את רומניה למסור את צפון טרנסילבניה להונגריה, וכעבור שבוע, דרום דוברוג'ה נמסר לבולגריה. ההפסדים הטריטוריאליים הרבים האלו, שהתרחשו ללא קרב, גרמו לירידת קרנו של המלך קארול ולכך שיון אנטונסקו יתפוס את השלטון.
[עריכה] רומניה מצטרפת למלחמה
ב־4 בספטמבר 1940, לאחר ההפסד של כמחצית משטחה של טרנסילבניה, התאחדו מפלגת משמר הברזל בהנהגתו של האנטישמי הוריה סימה והגנרל יון אנטונסקו ויצרו את ממשלת "מדינת הלגיונרים הלאומית". הדבר גרם לכך שהמלך קארול נאלץ לוותר על כסאו לטובת בנו בן ה־19 מיכאי. קארול (ופילגשו מאגדה לופסקו) הוגלו מארצם.
ב־23 בנובמבר 1940, לאחר תקופה של נייטרליות, הצטרפה רומניה, המונהגת על ידי ממשלתו הפאשיסטית של יון אנטונסקו, למדינות הציר. הממשלה החדשה החלה במסעי נקמה נגד יריבים פוליטיים לשעבר, אשר כלל מאסרים, התנקשויות והוצאות להורג. כמו כן, החקיקה הגזענית נגד יהודים רק החריפה, והוטלו על כל היהודים מגבלות קשות וכן רבים מהם נטבחו על לא עוול בכפם על ידי חיילים ושוטרים רומניים, אשר גובו על ידי חלקים גדולים מהעם – כל זאת בחסות ואף בהנחיית השלטונות. האיחוד בין "משמר הברזל" לבין אנטונסקו לא היה קל; ב־20 בינואר 1940, היה ניסיון של אנשי "משמר הברזל" לבצע הפיכה בשילוב עם פוגרום נגד יהודי בוקרשט, אשר דוכא על ידי אנטונסקו כעבור ימים אחדים. "משמר הברזל" הוצא מהממשלה, ורבים מאנשיו נאסרו או ברחו לגרמניה.
ב־22 ביוני 1941 תקפו כוחות של הצבא הנאצי בשיתוף עם צבא רומניה את ברית המועצות. לאחר שהחזירו לשטחם את בסראביה ובוקובינה, המשיכו הכוחות הרומניים להילחם לצד הכוחות הנאציים בדרכם לאודסה, סבסטופול וסטאלינגראד. התרומה הרומנית לכוחות הנאציים הייתה אדירה, ועלתה על מספר הכוחות של כל שאר בעלות בריתה של גרמניה הנאצית ביחד, והייתה שניה רק לצבא הנאצי. רומניה סיפחה לשטחה שטחים עצומים ממזרח לנהר הדניסטר, כולל העיר אודסה.
במהלך כל שנות שלטונו של אנטונסקו, הייתה רומניה ספקית חשובה של נפט, תבואה ומוצרי תעשייה רבים למדינות הציר ולגרמניה הנאצית, לרוב ללא כל תמורה כספית או אחרת. כתוצאה מכך, הפכה רומניה ב-1943 למטרה חשובה להפצצות של בעלות הברית, וראוי לציין את התקיפה של שדות הנפט של העיר הרומנית פלוישט ב־1 באוגוסט 1943. בנוסף לכך, כתוצאה מהעובדה שהתרומות לגרמניה ניתנו ללא כל תמורה, האינפלציה ברומניה שברה שיאים בתקופת המלחמה, והמצב הכלכלי היה גרוע.
לפני מתקפת הנגד של הסובייטים בסטאלינגראד, שקלו הרומנים לפתוח בחזית נוספת של לחימה נגד הונגריה, כדי להשיב את צפון טרנסילבניה לאחר הניצחון שצפו על ברית המועצות[1].
[עריכה] רומניה והשואה
- ערך מורחב – שואת יהודי רומניה
גם לאחר הדחת "משמר הברזל", המשיך משטרו של אנטונסקו לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית ולבצע את מדיניות הדיכוי והטבח ביהודים, ובמידה פחותה מעט של הצוענים בשטחים שהיו תחת ריבונותה של רומניה. על פי דו"ח של ועידה בינלאומית שיצא לאור על ידי ממשלת רומניה בשנת 2004[2], רומניה רצחה בדרכים שונות בין 280,000 ל־380,000 יהודים ברומניה ובשטחי המלחמה של בסראביה, בוקובינה וטראנסניסטריה.
אף על פי שמרבית הרציחות התבצעו באיזור המלחמה על ידי כוחות של צבא רומניה, חלק ניכר מהרדיפות התבצע בעורף. במהלך פוגרום יאש בחודש יולי 1941, למעלה מ־12,000 יהודים נטבחו או נרצחו באיטיות ברכבות מוות שנסעו הלוך ושוב לאורך איזורים כפריים ברומניה.
מחצית מ־320,000 היהודים שחיו בבסראביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי ברומניה נרצחו בתוך חודשים מרגע הצטרפותה של רומניה למלחמה במהלך 1941. גם לאחר הרציחות הראשונות, יהודים במולדביה, בוקובינה ובסראביה היו נתונים לפוגרומים רבים לעתים תכופות, ורוכזו בגטאות אשר מהם נשלחו אל מחנות ריכוז, כולל מחנות אשר נבנו, תוחזקו ונוהלו על ידי רומנים. מספר הקורבנות באזור זה אינו ברור, אך גם האומדנים הנמוכים ביותר נוקבים במספר של כ־150,000 יהודים (ו־25,000 צוענים) באזורים המזרחיים הנ"ל, וכ־120,000 מתוך כ־150,000 יהודי טרנסילבניה, אשר נרצחו רובם בשטח הונגריה לקראת סופהּ של המלחמה. ראוי לציין כי כוחות רומנים נטלו את החלק העיקרי בהשמדת יהודי אודסה (שהייתה בשטח הכיבוש הרומני); למעלה מ־100,000 יהודים נורו למוות ונרצחו בדרכים אחרות בסתיו של שנת 1941.
יחד עם זאת, בניגוד מוחלט לגורלם של היהודים במרבית מדינות מרכז ומזרח אירופה, רוב רובהּ של יהדות רומניה שרד את המלחמה, אם כי תחת תנאים מחפירים אשר כללו עבודות כפייה, קנסות ועונשים כלכליים וחוקים מפלים. ממשלתו של אנטונסקו תכננה גירוש המוני של היהודים מאיזור הרגאט (מולדביה וולאכיה) למחנה ההשמדה בלזץ, אך תכניות אלו לא יצאו לפועל.
הוועדה הבינלאומית שחקרה את חלקהּ של רומניה בשואה, קבעה כי למרות הישרדותם של מרבית היהודים בשטח שמהווה את רומניה של ימינו:
| רומניה נוטלת באחריות הכבדה ביותר למותם של יותר יהודים מאשר כל מדינה אחרת פרט לגרמניה עצמהּ. הרציחות ההמוניות אשר בוצעו ביאש, אודסה, בוגדנובקה, דומנובקה ופצ'ורה, למשל, היו מבין הרציחות המבעיתות ביותר אשר בוצעו במהלך השואה. רומניה ביצעה רצח עם נגד היהודים. הישרדותם של יהודים באזורים מסוימים של המדינה לא יכולה לשנות את המציאות הזאת. | ||
[עריכה] הפיכה ושינוי כוחות
לאחר מתקפת הנגד של הסובייטים בסטאלינגראד, מדינות הציר החלו להיות בנסיגה. ב־1944 הכלכלה הרומנית הייתה על הקרשים בעקבות הוצאות המלחמה הכבדות, התרומות הנכבדות לגרמניה הנאצית וההפצצות ההולכות ומכבידות של בעלות הברית. כל אלו, וההתשה מהמלחמה גרמו לרבים ברומניה להגביר את קולות ההתנגדות שלהם. המלך מיכאי, שבתחילה היה בובת קש של אנטונסקו, הוביל להפיכה ב־23 באוגוסט 1944, בתמיכת האופוזיציה והצבא, והפיל את הדיקטטורה של אנטונסקו. המלך הציע לגרמניה לסגת משטח רומניה ללא קרב, אך הגרמנים ראו בהפיכה מצב זמני בלבד, וצבאם תקף את רומניה. בתגובה, ביקשה רומניה להצטרף לצידן של בעלות הברית. עם זאת, ברית המועצות (ייתכן כי ממניעים נקמניים) המשיכה לראות ברומניה כחברה במדינות הציר, וכוחות סובייטים החלו לפלוש אל תוך רומניה ולקחו בשבי כ־140,000 אסירים.
ב־1944 הגיע ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל להסכם עם שליט ברית המועצות יוסף סטאלין על חלוקת אירופה לאחר המלחמה. סטאלין קיבל 90% השפעה על רומניה[3]. ב־12 בספטמבר 1944 נחתם הסכם שביתת הנשק עם רומניה. כוחות רומנים המשיכו לספוג אבידות בלחימה מול כוחות גרמניים בטרנסילבניה, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה.
[עריכה] לאחר המלחמה
במסגרת חוזה פאריז אשר נחתם ב־1947 סירבו בעלות הברית להעניק לרומניה מעמד של צד לוחם (co-belligerent). צפון טרנסילבניה חזר להיות חלק אינטגראלי מרומניה, אך ברית המועצות סיפחה את בסראביה וצפון בוקובינה סופית. בשאר רומניה, הכיבוש הסובייטי נשאר, וב־1947 המלך הורד מכסאו והוגלה, ונוצרה הרפובליקה הקומוניסטית העממית של רומניה. הכיבוש הסובייטי הסתיים רק בשנת 1958.
[עריכה] התקופה הקומוניסטית
[עריכה] הקדמה
התקופה הקומוניסטית של רומניה, מתייחסת לתקופה אשר בה הממשל נשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית הרומנית. במהלך התקופה הזאת, שמה של המדינה היה "הרפובליקה העממית של רומניה", ומאוחר יותר, בימיו של השליט ניקולאיה צ'אושסקו, שונה שמה ל"רפובליקה הסוציאליסטית של רומניה".
[עריכה] העלייה לשלטון
לאחר מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות דחפה להכללתה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שלא הייתה מפלגה גדולה לפני כן, בממשלה החדשה, בזמן שפוליטיקאים לא-קומוניסטים החלו להיעלם מהזירה הפוליטית. בסופו של דבר המלך מיכאי ויתר על כסאו והוגלה, והוכרזה הקמה של הרפובליקה העממית של רומניה.
[עריכה] תקופת טרום-צ'אושסקו
רומניה הפכה למדינה קומוניסטית תחת חסותה הצבאית והכלכלית המלאה של ברית המועצות. במהלך תקופה זו, משאביה המדולדלים של רומניה לאחר מלחמת העולם השנייה, נשאבו בעקבות הסכמים סובייטים-רומנים: חברות בבעלות סובייטית ורומנית משותפת הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה כדי להסתיר את מה שרבים כינו ביזה של רומניה על ידי ברית המועצות; בנוסף לכך, הושתו על רומניה תשלומי פיצויים כבדים לברית המועצות בעקבות המלחמה. במהלך התקופה הזאת, למעלה משני מיליון בני אדם נאסרו בשרירותיות בשל סיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות. מאות אלפי מיתות, מקרי עינויים והתעללויות הופעלו כנגד מספר גדול של אנשים, החל מיריבים פוליטיים ועד לאזרחים מן המניין. לפחות 200,000 איש איבדו את חייהם כתוצאה מההשפעה הקומוניסטית על רומניה בין 1948 עד 1964.
[עריכה] תקופתו של צ'אושסקו
- ערך מורחב – ניקולאיה צ'אושסקו
בתחילת שנות השישים של המאה ה־20, ממשלתה הקומוניסטית של רומניה החלה לצבור מידה מסוימת של עצמאות מברית המועצות. ניקולאיה צ'אושסקו מונה לעמוד בראש המלפגה הקומוניסטית הרומנית ב־1965 וראש המדינה ב־1967 לאחר מותו של גאורגה גיורגיו-דז'. ב־1968 גינה צ'אושסקו את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (ואכן, הייתה רומניה היחידה מבין מדינות ברית ורשה אשר לא השתתפה בפלישה לצ'כוסלובקיה) וכן גרם להקלה מסוימת בדיכוי הפנימי של אזרחיו; הדבר העניק לו תדמית חיובית הן בבית והן במערב. עובדה זו גרמה למדינות רבות במערב להימנע מלהפנות את גבן אל עבר משטר אשר לקראת סוף שנות ה־70 הפך, בעקבות ביקור של צ'אושסקו בסין הקומוניסטית, ליותר נוקשה, שרירותי וגחמני. צמיחה כלכלית מהירה שהוזנה על ידי אשראי זר פינתה את דרכה לסגפנות מסולפת ודיכוי כלכלי חמור. האוכלוסייה צנחה, העוני גבר ותופעות שהיו שוליות בעבר, כגון ילדים נטושים המשוטטים ברחובות, שיעורי גירושין גבוהים ומחלות שהשלטון סירב להכיר בהן הלכו והפכו יותר ויותר רווחות. הטיפול של השלטונות בתופעות אלו היה איסור על הפלות, מתן קנסות לאזרחים מעל גיל 25 אשר לא היו להם ילדים, מתן הטבות למשפחות ברוכות ילדים, הפיכת הפרוצדורה הדרושה לשם גירושין למסובכת וכמעט בלתי אפשרית, ובשנות השמונים בדיקות איידס היו בלתי חוקיות (כדי שלא ייוודע שקיימת מגיפת איידס נרחבת ברומניה) [4].
ב־1978 ערק יון מיחאי פצ'פה, חבר בכיר במשטרה החשאית הרומנית, הסקוריטאטה לארצות הברית. זהו העריק בעל הדרגה הגבוהה ביותר[5] מהגוש הקומוניסטי במהלך המלחמה הקרה. בעקבות עריקתו, אשר היוותה מכה קשה למשטר הקומוניסטי, ערך צ'אושסקו מסכת של "טיהורים" בצמרת הסקוריטאטה, וגרם להגברת הדיכוי של כלל האזרחים ברומניה. בנוסף לכך, ספר שהוציא פאצ'פה בארצות הברית חשף פרטים נסתרים על משטרו של צ'אושסקו, כגון שיתוף פעולה עם ארגוני טרור ערבים ומשטרים אפלים כגון זה של מובוטו ססה סקו, ריגול תעשייתי מאסיבי על נגד ארצות הברית והמערב ומאמציו הרבים של צ'אושסקו להשיג תמיכה פוליטית מהמערב; גילויים אלו, ומדיניותו הדראקונית ההולכת ומחמירה של צ'אושסקו, גרמה לרומניה להיות יותר ויותר מבודדת בזירה הבינלאומית, ולהפסקת הצמיחה הכלכלית שממנה נהנתה בסוף שנות השישים.
במהלך שנות ה־80 הלך והחמיר המשטר ברומניה, וימי הזוהר של צ'אושסקו, בהם באמת זכה לתמיכה גדולה מן העם, נשכחו כלא היו. ההפיכות ברחבי הגוש הקומוניסטי היוו קטליזטור לנפילת המשטר הקומוניסטי בשרשרת אירועים עקובים מדם בדצמבר 1989, אשר התחילו בערים טימישוארה ובוקרשט, והסתיימו בהוצאתו להורג הפומבית של הרודן ורעייתו, והכרזה על הקמת רפובליקה דמוקרטית חופשית ברומניה.
יון איליאסקו, חבר בכיר לשעבר במפלגה הקומוניסטית אשר הודח על ידי צ'אושסקו, קיבל הכרה לאומית כמנהיג של ממשלת קואליציה מאולתרת. חזית ההצלה הלאומית (שהפכה ל"מפלגה הסוציאל־דמוקרטית" בימינו) הכריזה על החזרת הדמוקרטיה והחירויות האזרחיות ב 22 בדצמבר 1989. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק והחוקים הכי דראקוניים של צ'אושסקו, כגון האיסור על הפלות ואמצעים למניעת הריון, בוטלו.
[עריכה] דמוקרטיה והתחדשות
ב־20 במאי 1990 התקיימו בחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט. בבחירות התמודדו בין השאר מפלגות שהיו קיימות לפני מלחמת העולם השנייה אך הוצאו אל מחוץ לחוק בעבר, כגון "מפלגת האיכרים הלאומית" ו"המפלגה הליברלית הלאומית". מפלגתו של איליאסקו, "חזית ההצלה הלאומית" שלטה היטב באמצעי התקשורת הלאומיים, והוא זכה ב־85% מהקולות. מפלגתו קיבלה שני שלישים מהמושבים בפרלמנט. מרבית החברים הממשלה החדשה (כולל ראש הממשלה) היו בכירים קומוניסטים לשעבר, והממשלה החלה במספר רפורמות מצומצמות לעבר כלכלת שוק חופשי.
מרבית השרים בממשלה החדשה היו קומוניסטים לשעבר, עובדה שגררה הפגנות רבות. ראויה לציון הפגנה שהתקיימה ללא הפסקה בכיכר האוניברסיטה בבוקרשט באפריל 1990, ופוזרה בכוח כעבור חודשיים על ידי קבוצת כורים ביוזמתו של הנשיא איליאסקו, שכינה את המפגינים "חוליגנים". הכורים אף תקפו את בתיהם של ראשי האופוזיציה. כאשר אותם הכורים שבו לבוקרשט כדי לדרוש העלאה בשכרם בספטמבר 1991, נפלה הממשלה הראשונה.
בדצמבר 1991 אומצה חוקה חדשה שאושררה באמצעות משאל עם, אם כי משקיפים בינלאומיים האשימו את הממשלה בזיופים. החוקה תוקנה שוב ב־18 ו־19 באוקטובר 2003, ושוב הוטחו האשמות של משקיפים בינלאומיים אודות טוהר ההליך.
בחודש מרץ 1992 התפצלה מפלגת "חזית ההצלה הלאומית" לשתי סיעות: "חזית ההצלה הלאומית הדמוקרטית" (FDSN) בראשותו של איליאסקו ו"המפלגה הדמוקרטית" (PD) בראשותו של פטרה רומאן. בספטמבר של אותה שנה ניצח איליאסקו בבחירות לנשיאות ומפלגתו גרפה את מירב הקולות בבחירות הפרלמנטריות של אותה שנה. הורכבה קואליציה רחבה של מספר מפלגות ומפלגתו של איליאסקו שינתה את שמה ל"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית" (PDSR).
בבחירות הנשיאותיות של 1996 ניצח אמיל קונסטנטינסקו והחליף את איליאסקו, אך מפלגתו של איליאסקו גרפה את מירב הקולות בבחירות הפרלמנטריות, ולא יכלה להרכיב קואליציה, מה שגרם לכך שמפלגות אחרות, בראשותה של מפלגתו של קונסטנטינסקו, הרכיבו קואליציה שבירה. החלטות רבות לגבי עתידה של רומניה ושיקומה התקבלו כעבור עיכובים וויכוחים רבים או שלא התקבלו בכלל; עם זאת, הקואליציה כן הצליחה להביא למימושן של כמה רפורמות חשובות.
בבחירות של שנת 2000, מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית של איליאסקו חזרה לשלטון ואיליאסקו עצמו זכה בנשיאות ונכנס לקדנציה השלישית. ראש ממשלתו, אדריאן נסטאסה, הואשם בפרשיות שחיתות חוזרות ונשנות.
בעקבות תוצאות הבחירות של נובמבר 2004, אף מפלגה לא יכלה להרכיב קואליציה. בנוסף לכך, משקיפים בינלאומיים רבים טענו כי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה אחראית לזיופים בקני מידה נרחבים. לאחר סיבוב שני שנערך כעבור שבועיים, ניצח (ברוב דחוק של 51%) מי שהיה ראש עיריית בוקרשט טראיאן בססקו והתמנה לתפקיד נשיא רומניה השלישי לאחר המהפכה.
ב־2004 הצטרפה רומניה לנאט"ו ואמורה להצטרף לאיחוד האירופי ב־2007[6]; חוזה ההצטרפות לאיחוד האירופי אשר נחתם ב־25 באפריל 2005 בלוקסמבורג כולל סעיף המאפשר לדחות את מועד הצטרפותה של רומניה אם היא לא תעמוד בתנאי סף מסוימים. בימים אלו עיקר פעילותה של הממשלה הרומנית מתרכז בשני האתגרים המרכזיים הדרושים לשם הצטרפות לאיחוד האירופי: ביעור נגע השחיתות, שרומניה עדיין נגועה בו במידה נרחבת; ורפורמה של המערכת המשפטית. עם זאת, מספר מדינות במערב אירופה רמזו כי יציבו הגבלות מסוימות על רומניה ואזרחיה וכי הם לא יהיו אזרחים מן המניין באיחוד האירופי לאחר ההצטרפות[7]. כאשר רומנים רבים עזבו בעשורים האחרונים את המדינה, רבים שואבים תקווה מן ההשקעות הזרות הרבות בשנים האחרונות ומהעלייה היחסית ברמת החיים ומצפים לעתיד טוב יותר לארצם.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מחקר של ממשלת ארצות הברית בנושא חלקה של רומניה במלחמת העולם השנייה
- ^ דו"ח הוועידה הבינלאומית לחקירת חלקהּ של רומניה בשואה, שיצא לאור על ידי ממשלת רומניה בשנת 2004
- ^ הערות בכתב ידו של צ'רצ'יל על חלוקת השליטה ברומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה
- ^ מאמר על המדיניות הדמוגרפית הרומנית במהלך התקופה הקומוניסטית
- ^ מאמר של פאצ'פה על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בו נכתב כי הוא הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר אשר ערק למערב
- ^ פרסום רשמי לתקשורת אודות הצטרפותן של רומניה ובולגריה לאיחוד האירופי
- ^ "רומניה דורשת שוויון", מתוך ה־Herald Tribune
| אוסטריה | אוקראינה | אזרבייג'ן | איטליה | איסלנד | אירלנד | אלבניה | אנדורה | אסטוניה | ארמניה | בולגריה | בוסניה הרצגובינה | בלגיה | בלרוס | גאורגיה | גרמניה | דנמרק | הולנד | הונגריה | הממלכה המאוחדת: אנגליה – ויילס – סקוטלנד – צפון אירלנד | תורכיה | יוון | לוקסמבורג | לטביה | ליטא | ליכטנשטיין | מולדובה | מונטנגרו | מונקו | מלטה | מקדוניה | נורבגיה | סלובניה | סלובקיה | סן מרינו | ספרד | סרביה | פולין | פורטוגל | פינלנד | צ'כיה | צרפת | קפריסין | קרואטיה | קריית הוותיקן | רומניה | רוסיה | שבדיה | שווייץ |  |
