חרך ירי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרך ירי הוא חריץ צר במעטה שריון, חומה או קיר שמטרתו לאפשר ירי על האויב. החרך רחב מספיק (רוחבו בדרך כלל סנטימטרים בודדים) כדי שיהיה אפשר לירות דרכו באמצעות קשת, רובה או מקלע אך צר מספיק כדי שיהיה קשה מאוד לקלוע אל תוך החרך ולפגוע במי שנמצא מאחוריו.
החרכים מופיעים בדרך כלל בצורת חלון אנכי צר, המאפשר ליורה לבחור את מידת ההרמה (וכותצאה מכך הטווח) של הירי. בימי הביניים הופיעו חרכי ירי בצורת צלב, שהקנו לקשת מידה רבה יותר של חופש (שכן הוא קיבל גם אפשרות צידוד מוגבלת). החרך עצמו היה צר ולכן היה קשה מאוד לפגוע ביורה שנמצא מאחוריו.
חרכי ירי הופיעו כחלק מהביצורים כבר בעת העתיקה והיו נפוצים במיוחד בייחוד בתקופת ימי הביניים. חרכי ירי היו בשימוש בשימוש גם בעת החדשה ואפילו בימינו אנו, במוצבים, ביצורי פילבוקס ואפילו ברכב קרבי משוריין (למשל: בנגמחו"ן).
