אם יש גן עדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

**אם יש גן עדן**
מאת	רון לשם
הוצאה לאור	זמורה ביתן
עיצוב עטיפה	אמרי זרטל
שפה	עברית
שנת הוצאה	2005
עמודים	320

אם יש גן עדן הוא רומן הביכורים של רון לשם, המגולל את סיפורו של צוות חיילים מיחידת סיור, שמשרת במבצר הבופור בשנה האחרונה לשהות צה"ל בדרום לבנון. הרומן כתוב כיומן אישי של לירז, מפקד הצוות במוצב המבודד, הנאלץ להתמודד עם אבדן, פחד והיעדר לגיטימציה מבית. אף שהדמויות והאירועים בספר בדיוניים, הוא נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, על בסיס תחקיר שבוצע עם חיילים צעירים ששירתו בבופור בשנים 2000-1999. הספר הוקדש לצחי איטח ולנועם ברנע, שנהרגו בבופור.

הספר זיכה את מחברו בפרס ספיר לספרות בשנת 2006.

בשנת 2007 יצא סרט הקולנוע בופור בבימויו של יוסף סידר, המבוסס על רומן זה. הסרט זיכה את סידר בפרס הבמאי המצטיין בפסטיבל ברלין.

[עריכה] דמותו של לירז ליברטי

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

גיבור הסיפור הוא לירז (ארז), מפקד יחידת סיור, יליד עפולה. ללירז צוות של שלושה עשר לוחמים המוצבים במוצב "הבופור" המשקיף על נהר הליטני בדרום לבנון, כשברקע הידיעה שבקרוב תתבצע הנסיגה מלבנון. החיילים מעבירים את ימיהם בגעגועים לביתם ולידידיהם, וממתינים בפחד מהול בסקרנות להיווכח מי מביניהם יהיה ההרוג האחרון של צה"ל בלבנון.

מול נוף גן העדן ומראות מן הגיהנום, סתמיות ואבסורד, אבל גם אושר- הם לומדים לפחד. בבופור אמנם אסור לומר 'מפחד' (לחלופין משתמשים החיילים בביטויים "אכוּל", "אכוּלים", "אכילוּת"), אבל הפחד שורר כל העת.

הם בורחים, כל אחד מעולמו שלו, דרך אורח חיים וסלנג המובן רק להם. גם לירז עצמו בורח, אל המקום היחיד והראשון בחייו בו הוא מרגיש שייך. אך כשחברו הטוב מאבד יד לנגד עיניו, והוא קופא וכושל בתפקוד, נצרבת בו צלקת שלא מאפשרת לו להתאושש. בהמשך הוא מאבד חיילים נוספים מצוותו בהיתקלויות עם מחבלים מארגון החיזבאללה.

הספר מסתיים בליל הנסיגה החפוזה מלבנון, ובפיצוצו של המוצב והמבצר הצלבני שלידו.

לירז כתב לאורך שירותו עשרות מכתבים לאהובתו לילך, אך לא העז לשלוח. חמש שנים אחרי הנסיגה, הוא חוזר אל הרגעים יפים ואל הרגעים הקשים ("הימים העצובים הזכורים לי לטוב").

[עריכה] פרס ספיר לספרות

על הספר כתב חבר השופטים בפרס מפעל הפיס לספרות על שם פנחס ספיר:

"וריאציה חדשה ואקטואלית על הסיפור העתיק והאוניברסלי של גברים בקרב. בשפה כמו-דוקומנטרית, קדחתנית ומחוספסת, ובה-בעת רעננה, מלוטשת ומדויקת מאוד - עיבוד מתוחכם וממזרי של סלנג צה"לי אותנטי - מגולל רון לשם את סיפורה של קבוצת חיילים שהוטל עליה להחזיק במבצר הבופור בשנה האחרונה של מלחמת לבנון. תום ותמימות מוח, מבוכה ושצף טסטוסטרון, אחוות לוחמים וחדוות סכנה נמהרת, משמשים בערבוביה בתודעת הגיבורים שגם מאחורי הביצורים, הקסדות, האפודים, צבעי ההסוואה והג'יבריש הצבאי, אינם מאבדים את האינדיבידואליות שלהם. העלילה מלווה את שלבי התפוררותה הסופית של העמידה הישראלית בדרום לבנון. בשיאה, כבדרך אגב, אך לאמיתו של דבר במסקניות-ברזל, הופך המחזה, הכמו-אפוקליפטי של פיצוץ המבצר הצלבני-צה"לי, תוך כדי נסיגה בהולה, לסמל מבעית ומהפנט לכישלון ההיבריס הצבאי והמדיני המתמשך, שגרם לבזבוז נעוריהם, התלהבותם, תמימותם וגבורתם של גברים ישראלים צעירים, לאורך שנות דור, בכור המצרף של מלחמה אבסורדית ושנויה במלוקת. לפנינו עיצוב ספרותי חי ומרתק, עקוב מדם ואש ותמרות עשן, אך גם רווי אהבה וחמלה של הזוועה - ובאורח פרדוקסלי, של היופי שובר הלב - שבחוויה המעצבת של דור שלם".

חבר השופטים שבחר בלשם כלל את המשורר מאיר ויזלטיר, הפרופ' דן לאור, הסופרת אלאונורה לב, הד"ר חיים נגיד, והעיתונאי יצחק ליבני. החלטת השופטים התקבלה שלא פה אחד, ולאחר חילוקי דעות.