אידיליה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אידיליה סוגה ספרותית לתאור חיי כפר שלווים, חיים שאין בהם מפנים דראמטיים, חיים הצמודים אל ההווה, ואל מרכיביו המצומצמים. מקור המושג ביוונית עתיקה, אידיליון - ציור קטן, ציור של החיים הפשוטים, בדרך כלל של השכבות העממיות, הצמודים אל חליפות הטבע ועונותיו.
מבחינה צורנית, בין אם בפרוזה ובין אם בשירה, האידיליה היא התבוננות מושהית, המתעכבת בכל הפרטים המצויים מרכיבי אורח החיים המתואר.
בטעות מערבבים בין אידילי, כלומר דבר הכתוב בסוגת האידיליה, לבין אידאלי - רצוי, נשאף, שאינו קיים בחיים הנוכחיים. האידיליות התפתחו מאז ראשיתן בעולם הקלאסי, מיצירות ריאליסטיות מובהקות, שתיארו בעיקר את חיי הכפר, ליצירות ספרותיות יותר משוכללות, שבהן תוארו הכיסופים אל עולם שלם שאבד. עם ההתרחקות מן הטבע והכפר, שחלה באירופה בעיקר, הפכה האידיליה לסוגה ספרותית שעוסקת בגעגועים לעבר אידילי ואידאלי מושלם. עבר שבעצם לא היה קיים במציאות, עבר שהיה יציר הספרות ולא יציר מחקר אמיתי או התייחסות מדעית.
האידיליה העברית, שהתפתחה החל מתקופת ההשכלה ואילך, הגיעה לשיאה עם יצירותיו של שאול טשרניחובסקי, וכן ביצירותיו של דוד שמעוני, שמשון מלצר ואחרים. בתחילה זכתה האידיליה העברית להימנות בין הסוגות שעוררו את הקוראים להזדהות עם המפעל הציוני. לאחר מכן שימשו האידיליות לתיעוד ספרותי והנצחת חיי העם היהודי בגולה. גישה זו קיבלה דחיפה נוספת לאחר השואה, כאשר כותבי האידיליות ניסו להחיות את העולם היהודי שחרב. היום הסוגה הזו אינה מצוייה הרבה בעולם הספרות.
[עריכה] לקריאה נוספת
רחל פרנקל-מדן, "שמחות קטנות של יום חולין: האידיליה בראיה רב תחומית"