אינטראקציה סימבולית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גישת האינטראקציה הסימבולית היא פארדיגמה סוציולוגית הטוענת שהמציאות החברתית נבנית על בסיס אינטראקציות בין יחידים בחברה, כאשר אינטראקציות אלו מבוססות על סמלים ופרשנות. זוהי גישת מיקרו המתבססת על הפרקטיקות של חיי היום יום (לכן נקראת גם: סוציולוגיה של חיי היום יום).
השורשים האינטלקטואלים של הגישה נמצאים אצל גיאורג זימל ובמידה פחותה יותר אצל מקס וובר. זימל, בניגוד לסוציולוגים בני זמנו, חקר את הסוציולוגיה של היום יום. מישור הניתוח לא היה המבנה החברתי, התרבות, המוסדות החברתיים, וכיוב', אלא אירועים "קטנים" יותר, כמו פעולות גומלין בין בני אדם. הוא כתב, בין השאר, על הדיאדה (פעולת הגומלין בין שני בני אדם), הטריאדה (שלושה בני אדם), על תחושות הזר, ועוד. גם ובר השפיע על התיאורטיקנים של גישת האינטראקציה הסימבולית, במיוחד מגישתו הפרשנית כלפי המציאות החברתית (זאת בניגוד לסוציולוגים קלאסיקאים אחרים שהיו פוזיטיביסטים).
גישת האינטראקציה הסימבולית התפתחה באוניברסיטת שיקאגו, בתחילת המאה ה-20, והגיעה לשיאה בשנות ה-20 (נקראה גם "אסכולת שיקאגו"). התיאורטיקנים המרכזיים של הגישה היו רוברט פארק, צ'ארלס הורטון קולי וג'ורג' הרברט מיד. אסכולת שיקאגו שקעה בשנות ה-30, אך המשיכה להתקיים גם בשנים שלאחר מכן. התיאורטיקן המרכזי בשנים הללו, וזה שטבע את המושג אינטראקציה סימבולית, היה הרברט בלומר. התיאורטיקן המרכזי האחרון בגישה זו היה ארווינג גופמן, שפיתח את התאוריה הדמטורגית. גופמן השפיע רבות על גישת האינטראקציה הסימבולית ועל הסוציולוגיה בכלל, כך שלעתים, כשמציינים את המושג "אינטראקציה סימבולית", מתכוונים לתאוריה הדרמטורגית של גופמן.
בשנות ה-60 ובשנות ה-70 פרחו גישות תיאורטיות, שיחד עם האינטראקציה הסימבולית, עסקו בסוציולוגיה של חיי היום יום. מהן ניתן למנות את הפנומנולוגיה והאתנומתודולוגיה.
[עריכה] התאוריה הדרמטורגית של גופמן
התאוריה מבוססת בעיקרה על ההבנה בין אנשים ועל פרשנות משותפת לסמלים ולגירוים. כך למשל בני אותה תרבות מפרשים סלנג בצורה דומה, נוהגים לפי נורמות מקובלות ויש להם ציפיות ביחס לאנשים שעמם הם מקיימים יחסי גומלין. בכל מפגש בינאישי ישנו משא ומתן על הגדרת המצב בין כלל השחקנים החברתיים בסיטואציה, כאשר כל שחקן מנסה לכפות את הגדרת המצב הרצויה לו על שאר השחקנים באמצעות ניהול הרושם שהוא יוצר.
ניהול הרושם מורכב מכלל הפעולות התקשורתיות של האדם, הן אלו המודעות (בעיקר דיבור) והן הבלתי מודעות (שפת גוף, אינטונציה). האדם מנסה ליצור את הרושם המיטבי מבחינתו, כך שיוכל לכפות את הגדרת המצב המיטבית מבחינתו על שאר השחקנים ולכן על כל הסיטואציה.
מכיוון שכל השחקנים מבצעים ניהול רושם, הגדרת המצב נמצאת במשא ומתן מתמיד ביניהם, וכל אחד מהם נוקט באסטרטגיות שונות ומתחלפות של ניהול רושם, כך שלמעשה מתבצע ביניהם משא ומתן על הגדרת המצב ואף על סוג האינטראקציה ביניהם.
במקרים רבים מתרחשות בין אנשים אי הבנות וההסבר לך הוא פרשנות שונה לסמלים או לגירוים שהתווצרו במהלך האינטרקציה. פרשנות אינה אחידה לסמלים או להתרחשיות גוררת לכך שגם התגובה תהיינה שונה.
גופמן דימה את החברה לתיאטרון ואת בני האדם לשחקנים ולפיו אינטרקציות מתרחשות על במה. האדם הוא מעין שחקן המופיע על במה והוא יכול לעטות על פניו מסכה ובאמצאותה הוא יציג את עצמו כפי שירצה.
