איקרית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איקרית (בערבית: إقرت) כפר ערבי בגליל המערבי, שתושביו פונו ממנו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחריה.
באזור איקרית הייתה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר חרב לאחר התקופה הצלבנית, ויושב מחדש במאה ה-16. תושבי הכפר היו נוצרים קתולים, ועסקו בעיקר בחקלאות. בשנת 1945 מנה הכפר כ-490 נפשות. שטח הכפר, לפי נתוני מינהל מקרקעי ישראל, עמד על 16,012 דונם עד מלחמת העצמאות.
ב-31 באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, השתלט צה"ל על איקרית במסגרת מבצע חירם ללא קרב. לאחר שבוע דרש צה"ל מהתושבים להתפנות מבתיהם; נציגי הצבא וגורמים פוליטיים ישראלים התחייבו לתושבי איקרית כי יחזרו לכפרם. רוב תושבי איקרית הועברו בנובמבר 1948 לכפר ראמה המרוחק מכפרם. ב-1951 החלו העקורים במאבק משפטי שמטרתו מימוש ההבטחה להתיר להם לשוב לכפרם, אך בסוף אותה שנה הרס צה"ל את מבני הכפר.
על אף שמתן ההתחייבות לא הוכחש על-ידי נציגי הצבא והמדינה גם בהמשך, ועל אף מאבק משפטי עיקש ותמיכה ציבורית, תושבי איקרית לא הורשו לחזור לבתיהם. מרבית עקורי הכפר וצאצאיהם הם אזרחי מדינת ישראל; העקורים דואגים לתחזק את בית העלמין של הכפר ואת כנסייתו, שנותרה על תלה למרות ההרס, וממשיכים בשימור הקשר עם אדמות משפחותיהם ובמאבק המשפטי למען השיבה.
על אדמות הכפר הוקמו המושבים היהודיים שומרה, אבן מנחם וגורן והיישוב גורנות הגליל. חלק מאדמות הכפר הוכרזו כשמורת טבע ועל חלקים אחרים נסללו כבישים.
[עריכה] ראו גם
- בירעם
- עקורי איקרית ובירעם
