אמצעי ייצור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמצעי יצור (גרמנית, Produktionsmittel) הוא מונח שטבע קרל מרקס לציון אותו חלק מכוחות הייצור הכולל אמצעים פיזיים, לא אנושיים, המשמשים בייצור. בין גורמים אלו ניתן למנות מפעלים, מכונות, כלים וחומרי גלם, כמו גם הון תשתיתי והון טבעי, גורמי היצור הקלסיים בניכוי הון פיננסי והון אנושי. בשימוש מחוץ לחוג התפישה המרקסיסטי מתייחס המונח בדרך כלל לחומרי גלם ולהון תשתיתי או, לעתים, כהגדרה כוללת לקניין.
על פי תפישתו של מרקס, לקפיטליסט הבורגני יש בעלות על אמצעי ייצור, אך לא על כוח הייצור (כלומר, עבודה) ואילו לפועל בעלות על כוח הייצור, אך לא על אמצעי ייצור. על פי תפישתו, הקפיטליסט הופך את הפועל לחפץ, כגורם ייצור נוסף, ומשתמש בכוח העבודה שלו, בשילוב עם אמצעי הייצור, כדי לייצר סחורות. מכאן שבתוך הסחורה מוטמע חלק שמקורו בהון התשתיתי וההון הטבעי וחלק שמקורו בעבודה.
על–פי ניתוחו של מרקס, כדי להגיע לקומוניזם אמיתי יש לשלול מן הקפיטליסט את אמצעי היצור—היינו, להלאים את רכושו. בהיעדר רכוש פרטי, חזה מרקס, ייעלם המאבק המעמדי ותיווצר החברה העתידית, הקומוניסטית, שבה ישרור שוויון אמיתי.
