אש כוחותינו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אש כוחותינו (באנגלית: Friendly Fire; בתרגום מילולי: אש ידידותית), או בשמו הרשמי בצה"ל: ירי דו-צדדי (דו"צ), הוא מונח המתאר מצב שבו כוח צבאי, משטרתי או אפילו כנופיית רחוב, פותח באש על כוח עמית, עקב זיהויו בטעות ככוח עוין. מקרי אש כוחותינו נפוצים מאוד בהיסטוריה הצבאית, ומהווים גורם מזיק וקשה במיוחד בלחימה מודרנית.
[עריכה] אמצעים למניעת מצבים של אש כוחותינו
זיהוי עמית-טורף הוא מערכת אלקטרונית המאפשרת לזהות כלי טיס ידידותי, ובכך למנוע פתיחה באש עליו. הצורך במערכת זיהוי עמית-טורף גובר ככל שמהירויות הפעולה וטווחי הפעולה של כלי הטיס גדלים, כך שלא ניתן להסתפק בזיהוי באמצעות עיניו של הטייס.
כמו כן נעשה שימוש במערכות שליטה ובקרה המציגות את מיקומי הכוחות (במיוחד כוחות יבשה) בסיוע של מערכת GPS ובכך מקטינות את הסיכויים לירי על כוחות ידידותיים.
[עריכה] מקרים בולטים של אש כוחותינו בצה"ל
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
במלחמת העצמאות נהרג האלוף דוד מרכוס מאש של זקיף שלא זיהה אותו.
במלחמת סיני ירו שני גדודי שריון של צה"ל זה אל זה, ורק לאחר לחימה ממושכת התגלתה הטעות.
בשבוע הראשון למלחמת לבנון התרחש אירוע אש כוחותינו החמור ביותר בתולדות צה"ל [1]. מטוסי פאנטום זיהו כוח ישראלי על הקרקע וחשבוהו לכוח קומנדו סורי. עשרים וארבעה חיילים נהרגו וכמאה נפצעו בתקיפה השגויה.
בשנת 2000 צלפים של סיירת דובדבן ירו למוות ב-3 מחיילי הכוח לאחר שחשבו אותם בטעות למחבלים ערביים. בעקבות האירוע הודח מפקד היחידה.
