בית דוד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית דוד הוא כינוי לשושלת המלוכה שמייסדה הוא דוד המלך, השני שבמלכי ממלכת ישראל לפני פילוג הממלכה. כל מלכי ממלכת יהודה, למעט עתליה, מיוחסים אליו. בתורה, יעקב מברך את יהודה בנו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" [1], והפרשנים רואים בכך הבטחה כי מלך ישראל יהיה משבט יהודה.
לפי התנ"ך, הובטח לדוד כי ביתו ישלוט תמיד בממלכת יהודה בזכות מסירותו לעבודת ה', כפי שאמר ה' לדוד: "והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם, אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. וחסדי לא יסור ממנו... ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך, כיסאך יהיה נכון עד עולם" [2]. הדבר הובן כהבטחה שגם אם תיפסק מלכות בית דוד, בעתיד היא תשוב למקומה.
בשנת 538 לפנה"ס (42 שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון), חזרה שושלת בית דוד ליהודה עם שיבתו של זרובבל בן שאלתיאל במסגרת הצהרת כורש.
במהלך תקופת בית שני נעלמה השושלת, אולם בסוף התקופה נמצאה מגילת יוחסין עתיקה בה יוחסו אבותיו של הלל הזקן לבית דוד. בשל כך נחשבו צאצאיו, שושלת הנשיאות וראשי הגולה לממשיכי מלכות בית דוד. גם רש"י והמהר"ל התיחסו על שושלת זו. כמו כן גם משפחת קלונימוס מהעיר נרבון התייחסה על זרע בית דוד, שכן בני משפחה זו התייחסו על זרעו של צאצא מבית דוד בשם מכיר. הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק כותב: "אין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת - כפר בשם יתברך ובדברי נביאיו".
ישנן תפילות רבות בסידור התפילה היהודי המבקשות לכונן מחדש מלכות יהודית משושלת זו, מכיוון שהיא נתפסה במסורת היהודית כמלכות נקיה ומוסרית. בתלמוד ישנה התייחסות למלכות זו ואנשיה מתוארים שם כצנועים וענוותנים, שמקבלים עליהם את העול של המערכת המשפטית.
משפחות המתייחסות על בית דוד על פי המסורת הן שאלתיאל, אברבנאל וקלימר.
המקור הקדום ביותר המזכיר את השושלת הוא כתובת תל דן מהמאה השמינית לפה"ס, הכתובה בארמית. בכתובת כתוב "ך בית דוד", כאשר תחילת הכתוב נמחק וכנראה הכוונה ל"מלך".
גם ישו (ישוע) הנוצרי מתואר ע"פ הברית החדשה כצאצא ישיר של שושלת בית דוד.
