בית פוג'יווארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שבט פוג'יווארה (Fujiwara 藤原氏) הייתה שבט חזק של עוצרים ביפן, אשר לתקופה מסוימת החזיקה במונופול על תפקיד הסקאן, הסֵשוּ והקמפקוּ. המייסד, נאקאטומי נו קאמאטרי (614-669), קיבל את שם המשפחה פוג'יווארה מהקיסר טֵנג'י. השבט שלט בפוליטיקה היפנית בתקופת הייאן, ונשאר בעל השפעה רבה גם בתקופות שלאחריה.

תוכן עניינים 1 תקופת אסוקה\נארה 2 תקופת הייאן 2.1 שלטון פוג'יווארה בתקופת הייאן 2.2 הדרדרות 2.3 התפצלות 2.4 עוצרים

[עריכה] תקופת אסוקה\נארה

תחילת השתלטותו של שבט פוג'יווארה על הפוליטיקה היפנית הייתה בתקופת אסוקה. נאקאטומי נו קאטאמרי, שהשתייך למשפחת האצולה הנמוכה נאקאטומי, הוביל מהמפכה צבאית כנגד הסוגה בשנת 594, והנהיג סידרת שינויים גורפים בממשלה, שלאחר מכן יקראו רפורמת טאיקה. בשנת 668, העניק הקיסר טנג'י לנאקאטומי את התואר קאבאנֵה פוג'יווארה נו אסון. שם המשפחה פוג'יווארה עבר לבנו השני ויורשו של נאקאטומי, פוג'יווארה נו פוּהיטוֹ (520-605), אשר היה דמות חשובה בחצרם של מספר קיסרים וקיסריות, בתחילת תקופת נארה. הוא העניק את ביתו מיאקו, כפילגש לקיסר מוֹמוּ. בנה, הנסיך אוביטו, הפך לקיסר שוֹמוּ. פוהיטו הצליח גם להפוך בת נוספת, קומיושי, לבת זוגתו הקיסרית של הקיסר שומו. היא הייתה הבת זוג הקיסרית הראשונה אשר הגיעה מהמשפחה הקיסרית עצמה. לפוהיטו היו ארבעה בנים אשר כולם הקימו משפחות. ביניהם, משפחת הוקֶה (המשפחה הצפונית), אשר נטלה את השליטה בשבט כולו.

[עריכה] תקופת הייאן

במהלך תקופת הייאן הצליחה משפחת הוקה ליצור לעצמה זכות תורשתית על תפקיד העוצרים, הן כיועצים לקיסר קטין (סשו), והן לקיסר בגיר (קמפקו). מספר בני פוג'יווארה מילאו תפקידים אלה מספר פעמים, ואף במהלך כהונתם של מספר קיסרים. בני משפחה פחות מכובדים שימשו כאצלי חצר הקיסרות, מושלי פרובינציות וסגני מושלים, אצולת פרובינציות וסמוראי. פוג'יווארה הייתה אחת מארבע המשפחות החזקות אשר שלטו בפוליטיקה היפנית בתקופת הייאן, והחשובה שבהם. האחרות היו טאצ'יבאנה, טאירה ומינאמוטו. משפחת פוג'יווארה נטלה לעצמה כוח עצום, בייחוד במאות ה-10 וה-11, שבהן היו הקיסרים בובות על חוט בידי המשפחה.
שבט פוג'יווארה שלט בממשלת יפן בשנים 794-1160. אין נקודת זמן ברורה לתחילת ההשתלטות. לעומת זאת, עוצמתם הרבה אבדה עם ייסוד השוגונות הראשונה על ידי מינאמוטו נו יוריטומו, בשנת 1192.
נסיכי השבט שישמו תחילה כשרים הבכירים בחצר הקיסרות (קמפקו) ועוצרים (סשו) בשביל הקיסרים הקטינים. הם היו הכוח שמאחורי הכתר במשך שנים רבות. אך מסתבר שהם מעולם לא שאפו לתפוס את מקום השושלת הקיסרית. במקום, כוחם עלה על ידי בריתות נישואין עם המשפחה הקיסרית. מכיוון שבנות הזוג הקיסריות, הבנים ולעתים הקיסרים עצמם היו שייכים לשבט פוג'יווארה, בדרך כלל היו ראשי השבט חותנים, גיסים, דודים או סבים של הקיסר. שיא כוחו של השבט הגיע עם פוג'יווארה נו מיצ'ינאגה, ששימש קמפקו שנים רבות, היה סבם של שלושה קיסרים, אביהם של שש קיסריות או בנות זוג קיסריות וסבם של עוד שבע בנות זוג קיסריות. אין זו הגזמה לומר שהיה זה מיצ'ינאגה אשר שלט ביפן בשנים אלו, לא הקיסרים.

[עריכה] שלטון פוג'יווארה בתקופת הייאן

שליטתם של בני פוג'יווארה היה המאפיין העיקרי של השלטון בתקופת הייאן. קיוטו הייתה הבסיס הטוב ביותר מבחינה גיאופוליטית. גם מיקומה על נהר שמוביל לים, וגם נגישותה לדרכים המגיעות ממזרח המדינה.
מעט לפני המעבר לקיוטו, ביטל הקיסר את חוק ההלאמה הכללי בשנת 792, ומיד החלו להתהוות צבאות פרטיים. פוג'יווארה, טאירה ומינאמוטו היו בין השבטים הבולטים אשר נתמכו על ידי המהעד הצבאי החדש.
במאות התשיעית והעשירית כוח רב עבר מהקיסר לשבטים החזקים. יפן בתקופה זו הייתה שקטה, אך למרות שהמשכיות הקיסרים הובטחה למשפחה הקיסרית על ידי תורשה, הכוח החל שוב לעבור לשבט הגדול ביותר, שבט הפוג'יווארה.
כעת הפכו המנהלות הפרטיות של השבט למוסדות ציבוריים. בשבט החזק ביותר, החליטו בני שבט פוג'יווארה החלטות מדיניות רבות, כגון החלטה על יורש העצר לקיסרות. ענייני הממשלה עורבו עם ענייני השבט, במוסדות ציבוריים, מנזרים ואפילו במשפחת הקיסרות.
כשם ששבט הסוגה נטל את השליטה על הכתר במאה השישית, כך התמזגו שבט הפוג'יווארה על ידי נישואין עם משפחת הקיסרות, ואחד מבני המשפחה עמד תמיד בראש המשרד הפרטי של הקיסר. בן שבט נוסף מונה ליועץ לקיסר קטין שהיה נכדו, ואח"כ מונה בן שבט נוסף כיועץ לקיסר הבגיר. לקראת סוף המאה התשיעית, ניסו מספר קיסרים, ללא הצלחה, להפטר משבט פוג'יווארה. לעומת זאת, לתקופה מסוימת, בזמן שילטונו של הקיסר דאיגו, הושעו כל בני פוג'יווארה מתפקידם, והקיסר שלט באופן ישיר.
למרות זאת, הפוג'יווארה לא איבדו מכוחם בזמן שילטון דאיגו, אלא רק התחזקו. השליטה על מרכז יפן נחלשה, ופוג'יווארה, ביחד עם עוד שבטים גדולים ומוסדות דתיים, אגרו הון עצום ותארי שואֵן רבים בתחילת המאה העשירית. בתקופת הייאן הפכו השואנים של ממש, ומוסדות דתיים גדולים לא חדלו מלחפש שטחים חופשיים, ובכך לנצל פטור ממסים וחסינות מבקורת של הממשלה. בעלי האדמות הפרטיים ראו בזה הזדמנות רווח, ונתנו את האדמות בתמורה לחלק מהתפוקה. אנשים ואדמות עקפו באופן הדרגתי את שיטת המיסוי והפיקוח, ובכך בעצם חזר האזור לתקופה של לפני רפורמת טאיקה.
תוך עשורים ממותו של הקיסר דאיגו, שלטו הפוג'יווארה בחצר הקיסרות באופן מוחלט. בשנת 1000, יכול היה פוג'יווארה נו מיצ'ינאגה להכתיר ולהוריד מכיסאם קיסרים כאוות נפשו. לממשלה הישנה כמעט ולא נשארה סמכות, וכל ענייני המדינה נוהלו דרך מוסדות המנהלה של שבט פוג'יווארה. שבט פוג'יווארה הפך למה שההיסטוריון ג'ורג' ב. סנסום כינה "דיקטטורים תורשתיים".
הפוג'יווארה שלטו בתקופת פריחה ושגשוג, תרבותי ואומנותי, בתוך חצר הקיסרות ובקרב האצולה. היה עניין רב בשירה ובספרות יפנית. הכתב היפני נשען שנים על הסימנים הסיניים (קנג'י), אך כעת התווספו אליו עוד שני סוגי כתיב: קאטאקנה, כתב הנעזר בזיכרון הסימנים הסיניים, והיראגנה, אשר מעגל את התווים של הקאטאקנה, ואמנות בפני עצמה. ההיראגאנה נתן ביטוי למילה המדוברת, ובכך גם לספרות היפנית המקומית, אשר נכתבה בעיקר ע"H נשות החצר הקיסרית, אשר לא למדו את הכתב הסיני כבני זוגם. שלוש נשים מסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת עשרה הציגו את נקודת מבטן על החיים ורומנטיקה בחצר הייאן עם "שנות קורי העכביש" (Kagero Nikki), מאת "אמא של מיצ'יטסונה", "ספר הכרית" (Makura No Sōshi), מאת סֵיי שוּנאגוֹן ו"סיפורו של גנג'י" (Genji Monogatari), הרומן הראשון שנכתב אי פעם, מאת מוראסאקי שיקיבו (בת פוג'יווארה בעצמה). אמנות מקומית גם התפתחה תחת שלטון פוג'יווארה, לאחר מאות שנים של חיקוי אומנות סינית. ציורים בעלי צבעים חיים של חיי החצר וסיפורי על מקדשים ומנזרים הפכו פופולריים מאמצע עד סוף תקופת הייאן, וסללו את הדרך לאמנות היפנית עד ימינו.
הדרדרות בייצור המזון, גידול האוכלוסייה ומאבקים על משאבים בין שלושת השבטים הגדולים הביאו לירידת כוחו של שבט פוג'יווארה, וגרמו לפרעות צבאיות מאמצע המאה העשירית ובמאה האחת עשרה. בני שבט פוג'יווארה, טאירה ומינאמוטו, כולם נצרים למשפחה הקיסרית, החלו להלחם זה בזה, ודרשו שליטה בחלקים שונים ביפן, הקימו שלטונות עצמיים, ובכך בעצם הפרו את השקט ששרר ביפן.
שבט פוג'יווארה שלט בכתר עד תקופת שלטונו של הקיסר גו-סנג'ו, הקיסר הראשון שלא נולד לאם בת פוג'יווארה מאז המאה התשיעית. הקיסר, שהחליט להחזיר לכתר את כוחו תוך הנהגת שלטון אישי תקיף, בצע רפורמות שמטרתן לרסן את השפעת פוג'יווארה. הוא גם הקים משרד שהיה אחרי על רישום ואיסוף מידע על שטחים ואדמות, ובכך התכוון להחזיר את הסדר למרכז המידנה. רבים מתארי השואן לא ניתנו באופן רשמי וחוקי, ובעלי אדמות רבים, ביניהם פוג'יווארה, חששו לאבד את אדמותיהם. הקיסר גו-סנג'ו הקים גם את המשרד אין נו צ'ו, המשרד לקיסרים מתנזרים, אשר הגן על הקיסרים הפורשים אשר הקדישואת חייהם לשלטיה מאחורי הקלעים.
האין נו צ'ו מילא את החלל שהשאירו בני שבט פוג'יווארה עם נפילת כוחם. במקום להיות מסולקים, הוחזרו בני פוג'יווארה לעמדותיהם הישנות כמושלים וכו', אך התעלמו מהם בתהליך קבלת ההחלטות. עם הזמן, הוחלפו רוב בני השבט בבני שבט המינאמוטו שהחל לצבור כוח. בזמן שפוג'יווארה נכנעו לחילוקי דעות בתוך עצמם, והתחלקו לקבוצה צפונית וקבוצה דרומית, משרד האין נו צ'ו איפשר למשפחת הקיסרות לרכז את ההשפעה על הכתר אצלם. התקופה משנת 1086 עד שנת 1156 אופיינה בעליונתו של האין נו צ'ו ועליית כוחו של המעמד הלוחם במדינה. כוח צבאי, ולא סמכות מדינית, שלטו בממשלה.
מאבק על ירושת הכתר באמצע המאה השתיים עשרה, נתן לפוג'יווארה הזדמנות לחדש את כוחם. פוג'יווארה נו יורינאגה צידד בקיסר שפרש בקרוב אלים בשנת 1158, כנגד היורש החוקי, שנתמך על ידי טאירה ומינאמוטו. בסופו של דבר, שבט פוג'יווארה הושמד, שיטת הממשל הישנה הוחלפה, ומוסד האין נו צ'ו איבד את כוחו כאשר המעמד הלוחם נטל לעצמו את השליטה על ענייני המדינה, דבר שהיווה נקודת מפנה בהיסטוריה של יפן. בתוך שנה, התנגשו שבטי מינאטומו וטאירה, ותקופת עליונות של טאירה בת עשרים שנה החלה. טאירה התפתה לחיי החצר והתעלם מהבעיות בפרובינציות. לבסוף, הגיח מינאטומו יוריטומו מבסיסו בקאמקורה, והביס את טאירה, ואתם את הקיסר הצעיר אנטוקו, ובכך ניצחו במלחמת גנפיי.
לאחר ההתמוטטות הזאת, הפנו הצאצאים של בני שבט פוג'יווארה את תשומת ליבם מפוליטיקה לאמנות, ובכך סיפקו לנו את האמנים הגדולים פוג'יווארה נו שוּנזֵיי ופוג'יווארה נו טֵייקה.

[עריכה] הדרדרות

ארבעים שנה בלבד אחרי מותו של מיצ'ינאגה, לא הצליח שבט פוג'יווארה למנוע את עלייתו לשלטון של הקיסר גו-סינג'ו, הקיסר הראשון מאז הקיסר גו-אודה, שלא השתייך לשבט פוג'יווארה. הקמת משרד האין נו צ'ו, החל משנת 1087, המשיך להפחית את כוחם של בני השבט בחצר הקיסרות.

תקופת הייאן, בשליטת פוג'יווארה, הגיעה לסיומה במאה השתיים עשרה עם הפרעות הצבאיות. הפרעות, שנודעו בשם "הוֹגֶן נו רֶן" ("פרעות הוגן"), הביאו לעלייתו של שבט טאירה כשבט החזק ביותר במדינה בשנת 1156. בשנת 1160, במהלך "פרעות הייגי", הביס צבא טאירה את צבא הקואליציה של פוג'יווארה ומינאמוטו, ובכך סיים את תקופת שלטונם של שבט פוג'יווארה.

[עריכה] התפצלות

במהלך המאה השלוש עשרה, הבית הצפוני של שבט פוג'יווארה התחלק לחמישה בתי עוצרים: קוֹנוֹאֵה, טאקאטסוּקאסה, קוּג'וֹ, ניג'וֹ ואיצ'יג'וֹ. הם החזיקו במונופול על תפקידי הסשו והקמפקו, ושירתו בתורות. הכוח הפוליטי עבר מחצר הקיסרות בקיוטו למעמד הלוחמים בכל חלקי הארץ. למרות זאת, צאצאי שבט פוג'יווארה נשארו יועצים נאמנים, עוצרים ושרים בכירים בחצר הקיסרות במשך דורות רבים, אפילו עד המאה העשרים. ככאלה, היה להם כוח פוליטי והשפעה רבה, עובדה שגרמה ללוחמים יריבים, ואח"כ גם לבאקופו לכרות איתם בריתות.

עד לנישואי הנסיך הירוהיטוו לנסיכה קוני נאגאקו בינואר 1924, נשות הקיסר ובנות זוגתו נבחרו תמיד מאחד מבתי פוג'יווארה. נסיכות קיסריות נישאו לעתים קרובות לאצולת פוג'יווארה, במשך 1000 שנים לפחות. ביתו השלישית של של הירוהיטו, טאקאנומיה, נשאה לבן משפחת טאקאטסוּקאסה.

[עריכה] עוצרים

עוצר	שנות חייו	סשו	קמפקו
יושיפוסה	804–872	866–872	—
מוטוטסונה	836–891	876–884	(887–890
טאדאהירה	880–949	930–941	941–949
סאניורי	900–970	969–970	967–969
קורטאדה	924–972	970–972	—
קאנמיצ'י	925–977	—	973–977
יוריטאדה	924–989	—	977–986
קאניי	929–990	986–990	990
מיצ'יטאקה	953–995	990–993	993–995
מיצ'יקאנה	961–995	—	995
מיצ'ינאגה	966–1028	1016–1017	—
יורימיצ'י	990–1074	1017–1020	1020–1068
נורימיצ'י	997–1075	—	1068–1075
מורוזאנה	1042–1101	1087–1091	1075–1087, 1091–1094
מורומיצ'י	1062–1099	—	1094–1099
טאדאזאנה	1078–1162	1107–1114	1106–1107, 1114–1121
טאדאמיצ'י	1097–1164	1123–1129, 1142–1151	1121–1123, 1129–1142, 1151–1158
מוטוזאנה	1143–1166	1165–1166	1158–1165
מוטופוסה	1144–1230	1166–1173	1173–1179
מורויֵה	1172–1238	1184	—