בתי ספר לקולנוע בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חלק משמעותי מהרנסאנס של הקולנוע הישראלי ומהשיפור ברמתה של היצירה הטלוויזיונית, נזקף לזכות בתי הספר לקולנוע בישראל.
בשנות השישים לא ניתן היה ללמוד קולנוע בישראל, ומרבית הצעירים שרצו ללמוד קולנוע נסעו ללונדון.
ב-1970 נוסדה המחלקה לקולנוע במסגרת בית הספר "בית צבי" ברמת-גן, בניהולו של הבמאי ליאו פילר ובתיקצוב משרד החינוך והתרבות. ב-1971 נוסד החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במסגרת הפקולטה לאמנויות שייסד פרופ' משה לזר. לחוג לקולנוע, המעניק תואר אקדמי, היה ביקוש ניכר כבר מתחילת דרכו, אך יש הטוענים כי החוג התקשה ליצור שילוב נכון בין הלימודים העיוניים ללימודי ההפקה ולא השכיל ליצור מעמד של ממש בתוך הפקולטה ובמסגרת כלל האוניברסיטה.
בראשית שנות השמונים התדרדרה רמת הלימודים המעשיים בחוג, ובעקבות כך פרץ מרד סטודנטים, אשר כתוצאה ממנו מונה ארנון צוקרמן, לשעבר מנהל הטלוויזיה הישראלית, לכהן כראש החוג. צוקרמן פעל לשיפור רמת החוג, ונתן לגיטימציה לסטודנטים שוקי פרידמן ולורנס פרייס לייסד ב-1985 את "פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי לקולנוע- ת"א", שרכש במשך הזמן יוקרה בינלאומית.
ב"בית צבי" מסלול הלימודים היה מעשי בעיקרו, ותלמידי בית הספר הצטיינו בצד הטכני. בשנות השמונים הראשונות, עם כניסת גרי בילו לניהול בית הספר ועבודתו של רנן שור עד אמצע שנות השמונים כמרכז מסלול הקולנוע, הוביל בית צבי מסלול מושקע לבימאים, שהשכילו ליצור שפה ויזואלית חדשה וחתרנית שהשפיעה על הקולנוע הישראלי.
בדצמבר 1988 פתחו הסטודנטים במחלקה לקולנוע בבית צבי בשביתה מתמשכת, לאור התדרדרות המגמה, ותבעו אוטונומיה ניהולית. שר החינוך והתרבות דאז, יצחק נבון, הקים ועדה ציבורית שהצדיקה את טענות הסטודנטים, ובלוח זמנים מזורז פנה לראשי ערים מרכזיות כדי להקים במשותף בית ספר לאומי מרכזי ומתוקצב היטב לקולנוע. ראש העיר ירושלים, טדי קולק, ומנהלת הקרן לירושלים, רותי חשין, נענו לאתגר ופעלו להקמת בית הספר לקולנוע בירושלים בניהולו של רנן שור בנובמבר 1989. בית ספר זה, שמאוחר יותר נקרא על שמו של המפיק היהודי-אמריקאי סם שפיגל, שינה תוך שנים ספורות את מעמד הסרט הקצר הישראלי בישראל ובעולם.
במקביל ל"בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה", נפתחה מחלקה לקולנוע בבית הספר לצילום "קמרה אובסקורה" בתל אביב בראשות סרג' אנקרי, וכן נפתח בירושלים בית-הספר לקולנוע "מעלה", בהוראת שר החינוך דאז, איש המפד"ל זבולון המר, המיועד לתלמידים דתיים, כחלק מהאסטרטגיה של המפד"ל לפעול בתחום התקשורת.
מחלקות נוספות לקולנוע נפתחו בשנות ה-90 ב"מכללת תל חי", ב"בית ברל", במכללת הדסה בירושלים וב"מכללת ספיר" בשדרות.
הקולנוע הישראלי הקצר שהניב בתחילת שנות השמונים 10-15 סרטים בשנה, צבר נפח משמעותי ומניב כיום כ-100 סרטים קצרים עלילתיים וכ-50 סרטי תעודה.
הסרטים הקצרים הישראליים זכו למעמד ולהכרה ברחבי העולם, ברטרוספקטיבות ובעשרות פרסים מדי שנה בפסטיבלים בינלאומיים.
בנוסף, בבתי הספר התיכוניים בישראל - בערים גדולות, בערי שדה, ביישובים ערביים, בבתי ספר דתיים - פועלות כיום כ-250 מגמות קולנוע, המכשירות ומעצבות אלפי תלמידים בקולנוע מעשי. המצטיינים שבין בוגרי מגמות הקולנוע התיכוניות משרתים בצבא ביחידות וידיאו ומתקבלים לבתי הספר הגבוהים לקולנוע.
