האינטרנציונל הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האינטרנציונל הראשון הוא השם המקובל כיום ל"הסתדרות הפועלים הבינלאומית", או "האינטרנציונל". היה זה ארגון ששאף לאחד את ארגוני העובדים השונים שהיו מבוססים על מעמד הפועלים. הוא נוסד ב-1864, אז התקיימה הפגישה הראשונה בלונדון.
הארגון כלל במקור ארגוני פועלים בריטיים, אנרכיסטים, סוציאליסטים צרפתים, ורפובליקנים איטלקים, והוא אורגן בידי קבוצה קטנה שהתקבצה סביב קרל מרקס. מאוחר יותר, חילוקי-דעות בין מרקס לבין מיכאיל בקונין, הבולט שבאנרכיסטים מקרב חברי האינטרנציונל, הובילו לפיצול בין "המרקסיסטים" ל"בקוניניסטים", ותומכי בקונין גורשו מהאינטרנציונל. כדי לשמור את שליטתו בארגון העביר אותו מרקס לניו יורק ב-1872. הארגון התפרק ארבע שנים מאוחר יותר, בוועידה בפילדלפיה בשנת 1876. נסיונות להחיות את הארגון במשך חמש השנים הבאות כשלו.
האינטרנציונל הראשון נחשב לגורם מרכזי ביצירת "הקומונה הפאריסאית".
