הלכת דאוברט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלכת דאוברט היא הלכה העוסקת בכישוריו של אדם לכהן כעד מומחה במשפט. הלכה זו ניתנה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית במשפט דאוברט נגד חברת התרופות מריל-דאו ((Daubert v. Merrill Dow Pharmaceuticals, Inc., 509 U.S. 579, 595 (1993)). בתי המשפט בישראל נוטים להשתמש בהנחיה זו, לפיה על השופט להשתמש באמות מידה מסוימות לפני שהוא מסכים לקבל את עדותו של המומחה, במיוחד בתחום מדעי או טכנולוגי חדש. אמות המידה הן:
- בחינתה המדעית של התאוריה המוצעת.
- הצגת התאוריה המוצעת בפני הקהילה המדעית.
- אחוז הטעות הסטטיסטי של התאוריה.
- קבלת התאוריה על ידי הקהילה המדעית.
בהלכת דאוברט ניתנה גמישות מסוימת, בכך שנקבע בה שלא כל ארבעת הגורמים נחוצים בכל מקרה ומקרה.
