הסכמה מדעת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכמה מדעת היא זכותו של המטופל לקבל החלטות, בצורה חופשית, באשר לטיפול הרפואי שיקבל, זאת לאחר שקיבל מידע רפואי רלבנטי לצורך קבלת החלטות אלה. אפשר שהחלטת המטופל תהיה להסכים, או לסרב, לקבלת הטיפול הרפואי. הסכמה מדעת מטילה גם חובה מקבילה על המטפל שלא להתחיל בטיפול בטרם קיבל את הסכמת המטופל, זאת לאחר שנתן למטופל מידע רלבנטי באשר לטיפול וכן הזדמנות להבין את המידע הרפואי ולהביע את רצונו באשר לקבלת הטיפול.
[עריכה] היבטים מוסריים
הכלל המוסרי של הסכמה מדעת קובע כי אין זה נכון לבצע כל הליך רפואי, אבחנתי, ריפויי, או ניסיוני, על בני אדם בגירים וכשירים אם לא הסכימו לאותו הליך בצורה חופשית ומדעת.
מושג ההסכמה מדעת הוא מושג חדש יחסית בעולם הרפואה וזכה להכרה נרחבת רק במחצית השנייה של המאה העשרים. עד למחצית המאה העשרים התאפיינו יחסי רופא-חולה ביחס פטרנליסטי שבו הרופא ריכז בידיו את סמכויות ההחלטה באשר לטיפול הרפואי, זאת מתוך הנחה כי הרופא יודע את שטוב עבור חוליו. מושג ההסכמה מדעת נולד מתוך תפיסה היוצאת נגד הגישה הפטרנליסטית כהנחת עבודה ביחסי רופא-חולה. הסכמה מדעת מבוססת על שני ערכים: מחד מיטב האינטרסים של המטופל, או רווחת הפרט של המטופל ומאידך, ערך האוטונומיה. אנו מניחים כי יישום הליך ההסכמה מדעת יקדם את מיטב האינטרסים של המטופל, דהיינו: את בריאותו ורווחתו. יחד עם זאת, הסכמה מדעת נגזרת גם מן החובה לכבד את האוטונומיה של הפרט: זכותו של כל אדם לבחור את דרכו בחייו על פי אמונתו וערכיו.
הסכמה מדעת חייבת להיות מרצון (וולונטרית). הסכמה אינה מרצון אם היא ניתנה בגין מניפולציה של כוחות חיצוניים. כוחות אלה יכולים להתבטא בכפיה גלויה או מוצנעים יותר. המטופל חייב להיות מיודע, זאת אומרת בעל מידע מספיק, כדי להחליט החלטה אוטונומית. אם המטופל אינו יודע מהן התוצאות האפשריות של כל אחת מן האופציות העומדות בפניו, כיצד ידע איזו מהן היא המתאימה ביותר לתוכניותיו? לכן, יש חובה על הרופא לידע את החולה.
הסכמה מדעת אינה חייבת להיות הליך מסובך, או ארוך. כאשר מתבקשת הסכמה לטיפולים רפואיים פשוטים, ניתן לבקש הסכמה מדעת בשיחה קצרה בעל-פה, אפילו בשאלה בודדת, והסכמת המטופל יכולה להינתן אף בהתנהגות. למשל, המטפל יכול לקבל את הסכמת המטופל למדידת דופק בשאלה בודדת, והמטופל יכול להסכים בהושטת ידו לצורך ביצוע הבדיקה. ככל שמדובר בהליך רפואי מסוכן יותר, למשל הליכים פולשניים (ניתוח), הליך ההסכמה מדעת צריך להיעשות באופן פורמלי יותר, כולל הסבר בעל פה והסכמה בכתב המתעדת את עיקרי המידע שנמסר לצורך ההסכמה ואת הסכמתו של המטופל, בדרך כלל בחתימת ידו.
[עריכה] היבטים משפטיים
בשנת 1996 חוקקה הכנסת את חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ובכך עוגנה הזכות להסכמה מדעת בחוק באופן מסודר ומפורש, בין שאר זכויות המטופל ביחסיו עם מטפליו. חוק זכויות החולה עומד על הליך ההסכמה מדעת כזכות מרכזית ומהותית של המטופל.
החוק קובע כי אין לתת טיפול רפואי למטופל ללא הסכמה מדעת. לצורך קבלת הסכמה מדעת חובה על המטפל למסור למטופל מידע רפואי הדרוש לצורך ההחלטה האם להסכים לטיפול המוצע. בין השאר, חובה על המטפל למסור למטופל מידע על האבחנה (דיאגנוזה), הסכות (פרוגנוזה), תיאור הטיפול (כולל מטרתו, התועלת הצפויה ממנו וסיכויי הצלחתו), הסיכונים הכרוכים בטיפול (כולל תופעות לוואי, כאב ואי נוחות), וכן תיאור דומה של טיפולים רפואיים אלטרנטיביים, או של היעדר טיפול. על המטפל אף לציין אם מדובר בטיפול חדשני. את המידע חייב המטפל למסור בשלב מוקדם ככל האפשר ובאופן שיאפשר מידה מרבית של הבנה. רק במקרים חריגים פוטר החוק את המטפל מחובת מסירת מידע לצורך ההסכמה מדעת ומחייבו, בדרך כלל, להיוועץ בוועדת אתיקה לצורך כך.
חוק זכויות החולה אף מפרט את האופן שבו יכולה להינתן הסכמתו של המטופל לטיפול. בהתאם לחוק, הסכמה מדעת יכולה להינתן בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. רק במקרים ספורים, המנויים בחוק, קיימת חובה לקבל את הסכמתו של המטופל בכתב זאת לצורך ניתוחים, צנתור כלי דם, דיאליזה, הקרנות, כימותרפיה וטיפולי הפריה חוץ-גופית.
חובה חוקית זו של קבלת הסכמה מדעת מן המטופל לצורך מתן טיפול רפואי חלה, בדרך כלל, אך ורק על מטופלים שהם בגירים וכשירים. זאת אומרת, מטופלים המבוגרים מגיל 18 המסוגלים לדאוג לענייניהם. לכן, במקרה של מטופל צעיר מגיל 18, או מטופל שהוא חסוי, למשל בשל פיגור שכלי או פגיעה קוגניטיבית אחרת, אין חובה לקבל הסכמה מדעת מן המטופל עצמו, אלא ממי שאחראי לאותו מטופל, הורה או אפוטרופוס. החוק בישראל מכיר בחריגים מעטים בלבד בהן מוקנית הזכות להסכים לקבלת טיפול רפואי למי שהוא קטין, הבולטים בהם: הפסקת הריון, בדיקה לגילוי נגיף איידס ובדיקה גנטית (שם נתונה לקטין זכות הסירוב). החוק קובע כי במידה שהמטפל מבקש שלא למסור למטופל מידע, הדרוש לצורך הסכמה מדעת, עליו לפנות לועדת אתיקה לבחינת המקרה. כך גם אם לדעת מטפל מטופל נמצא בסכנה חמורה לחייו, או לאיבר בגופו, ומסרב לטיפול רפואי העשוי להועיל לו, אין המטפל יכול לטפל במטופל ללא הסכמתו, אלא באישור ועדת אתיקה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יורם צדיק, הסכמה מדעת בפסיכותרפיה
- צביאל רופא, הסכמה מדעת בפסיכותרפיה - פטה מורגנה?
