התחנה המרכזית הישנה של תל אביב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"התחנה המרכזית" בתל אביב שימשה במשך כחמישים שנה כתחנת האוטובוסים המרכזית של תל אביב, שממנה יצאו אוטובוסים לנסיעות עירוניות ובין-עירוניות. בתחנה פעלו גם תחנות מוניות, והיא שימשה כמרכז מסחרי הומה. באמצע שנות התשעים עברה פעילות האוטובסים לתחנה המרכזית החדשה, ושמה של "התחנה המרכזית" שונה לשם "התחנה המרכזית הישנה".
[עריכה] היסטוריה
בסוף שנות ה-30 התקבלה ההחלטה בעיריית תל אביב לפתוח בשטח הגובל מצפון מערב לשכונת הפועלים "נווה שאנן" את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב.
ב-1941 נבנו רציפי התחנה לצד בניין מודרניסטי, אשר תוכנן על ידי האדריכלים נחום זלקינד ויוסף ויטוקבר.
המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו באזור זה ממילא באותן שנים, שכן כיכר המושבות הסמוכה היוותה צומת תחבורתי שבו עברו וחנו חלק ניכר מן האוטובוסים בעיר.
במלחמת העצמאות שימשה התחנה כנקודת היציאה לשיירות לירושלים ואף הופצצה על ידי מטוסים מצריים ב־15 במאי 1948.
בשנות ה-60 החל להתגבש פרויקט יזמי אחר מדרום לשכונה, הידוע כיום כמתחם התחנה המרכזית החדשה.
התחנה המרכזית הישנה הפכה ברבות השנים לאזור נטוש מנוסעים, משום שכל תנועת הנוסעים עברה לתחנה החדשה ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים. אזור התחנה המרכזית הישנה ירד מגדולתו כמרכז מסחרי (אם כי ממשיכה להתקיים בו פעילות מסחרית) והתאכלס בעיקר בעובדים זרים.
