וילמה רודולף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וילמה רודולף (23 ביוני 1940 - 12 בנובמבר 1994) (Wilma Rudolph), כונתה "האיילה השחורה", ספורטאית אמריקנית.
האצנית האמריקנית הראשונה שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות . היא עשתה זאת במשחקי רומא 1960, בריצת 100 מטר, 200 מטר, ובמרוץ השליחים 4 פעמים 100 מטרים. גם הזמנים שהשיגה רודולף בכל אחת מן הריצות היו מעולים, אך מה שהפך אותה לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של הספורט היא הדרך המדהימה שהובילה להישג המרשים. ווילמה הייתה ילדה נכה, בת למשפחה אפרו-אמריקאית ענייה ומרובת ילדים, שגדלה בדרום ארצות הברית. הצלחתה הגדולה הייתה כנגד כל הסיכויים, הרפואיים, החברתיים והתרבותיים.
ווילמה רודולף נולדה ב-23 ביוני 1940 למשפחה מרובת ילדים שחיה בעיירה קלארקלסוויל (Clarksville) שבמדינת טנסי. היא הייתה הילדה ה-20 של אביה (מתוך 22, ומשתי נשים), ובשנותיה הראשונות סבלה מבריאות ירודה במיוחד. כשהייתה בת שש, ולאחר שהתאוששה פעמיים מדלקת ריאות קשה, הותקפה על ידי נגיף הפוליו . התוצאה הייתה שיתוק ברגלה השמאלית. הרגל הוקפה במעטפת מתכתית, מעין אזיקי ברזל שאיפשרו לה ללכת, ובמקביל החלה סדרת טיפולים ארוכה. האחים של ווילמה דאגו לעסות את רגלה הפגועה מדי יום, והשגיחו שלא תסיר מעליה את הברזלים. אמה נסעה איתה פעם בשבוע לבית חולים מרוחק לשם טיפול פיזיותרפי מיוחד. המאמץ השתלם, ובגיל תשע הורדו הברזלים מרגלה של ווילמה. מעט לאחר מכן החלה דרכה של רודולף להצלחה הספורטיבית.
בגיל 11 החלה ווילמה רודולף לשחק כדורסל בבית הספר התיכון המקומי, שהיה מיועד לאפרו-אמריקנים בלבד. באותה תקופה הייתה במדינת טנסי הפרדה מוחלטת בין שחורים ללבנים, וזו באה לידי ביטוי גם בבתי ספר נפרדים. בשנות התיכון אותרה רודולף על ידי אד טמפל (Ed Temple), מאמן נבחרת מסלול הריצה של אוניברסיטת טנסי (Tennessee State University). הוא הציע לה לנטוש את הכדורסל, והזמין אותה להצטרף לאימוני הנבחרת של האוניברסיטה. רודולף נענתה להזמנתו, והפכה עד מהרה לאחת האצניות הטובות בארצות הברית. ב-1956, בהיותה בת 16 בלבד, זכתה עם נבחרת השליחות של ארצות הברית במדליית הארד בריצת ה-4 פעמים 100 מטרים. ארבע שנים לאחר מכן, כאמור, זכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות.
ההצלחה של רודולף באולימפיאדה של רומא הייתה לא רק במדליות, אלא גם בזמני הריצות שהשיגה. בריצת חצי הגמר ל-100 מטר השוותה את שיא העולם דאז כשרצה בזמן של 11.3 שניות. בריצה הגמר עברה את המרחק ב-11 שניות, אולם הדבר לא הוכר כשיא עולם עקב רוח גבית של 2.75 מטר לשנייה (הרף המותר לצורך קביעת זמן רשמי הוא 2 מטר לשנייה לכל היותר). בשלב המוקדמות של ריצת ה-200 מטר שברה את השיא האולימפי כשקבעה זמן של 23.2 שניות. את גמר ה-200 רצה בזמן של 24 שניות. בגמר מרוץ השליחים השיגה הנבחרת האמריקנית זמן של 44.5 שניות, לאחר שבחצי הגמר קבעה שיא עולמי של 44.4 שניות. בגמר עצמו הייתה רודולף הרצה האחרונה ברביעיית הרצות, שהייתה מבוססת על הנבחרת של אוניברסיטת טנסי. מאוחר יותר סיפרה כי מרוץ השליחים היה האירוע המועדף עליה, מפני שבזכותו יכלה לעמוד על בימת המדליות יחד עם חברותיה הטובות.
בעקבות האולימפיאדה כונתה רודולף בעיתונות "הפנינה השחורה". אישיותה הנינוחה, כספורטאית וכדמות ציבורית שסוקרה בהרחבה על ידי העיתונות, הקנו לה אהדה ציבורית עצומה. עד היום היא נחשבת כפורצת הדרך של הספורטאיות האפרו-אמריקניות בארצות הברית, כמו פלורנס גריפית ג'וינר - האצנית האמריקנית השנייה שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות (בסיאול, 1988) וג'קי ג'וינר קרסי , שזכתה ב-6 מדליות אולימפיות. הישגה הגדול בתחום החברתי היה התעקשותה לקיים - לאחר האולימפיאדה - מצעד הוקרה מעורב, ללא הפרדה בין שחורים ללבנים. מושל טנסי, בופורד אלינגטון (Buford Ellington), ביקש לערוך מצעד לכבודה תוך שמירה על ההפרדה הגזעית כמנהג המקום, אך התעקשותה של רודולף הביאה לכך שבפעם הראשונה בתולדותיה של קלארקלסוויל התקיים בעיירה אירוע מעורב.
לאחר האולימפיאדה חזרה רודולף לגור בעיירת הולדתה, נישאה ולימדה חינוך גופני בבית הספר התיכון שבו למדה. בהמשך שימשה בתפקידי אימון בכירים במיין ובאינידיאנה. היא הקימה קרן על שמה, שמטרתה לסייע לילדים מוגבלים באמצעות פעילות ספורטיבית. ב-1973 נבחרה להיכל התהילה של האתלטים האפרו-אמריקנים וב-1974 נבחרה כחברה בהיכל התהילה הלאומי של מקצועות השדה. ב-1977 חיברה אוטוביוגרפיה, שהפכה מאוחר יותר לסרט טלוויזיה. במהלך השנים הללו ילדה ארבעה ילדים.
ווילמה רודולף מתה ב-12 בנובמבר 1994, בהיותה בת 54, לאחר חודשים של מאבק בסרטן המוח.
