זאב בן-חיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרופ' זאב בן-חיים (נולד 28 בדצמבר 1907), מחשובי הבלשנים העבריים, חתן פרס ישראל ולשעבר נשיא האקדמיה ללשון העברית.
בשנת 1907 נולד זאב בן-חיים בעיירה מושציסקה שבגליציה המזרחית בשם זאב וולף גולדמן. בהיותו נער למד במקביל לימודי יהדות ולימודים כלליים. לאחר סיום התיכון עבר ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. במקביל למד לתואר דוקטור לבלשנות שמית באוניברסיטת לייפציג. בין מוריו היו החוקרים הידועים קרל ברוקלמן וארתור אונגנד. בשנת 1932 הגיש את עבודת הדוקטורט בנושא השמות הפרטיים בכתובות הנבטיות.
ב-1933 עלה לארץ-ישראל ושנה מאוחר יותר מונה למזכיר בוועד הלשון העברית. החל בשנת 1948 שימש מרצה ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים (ב-1955 הפך פרופסור מן המניין). הוא חבר באקדמיה ללשון העברית מראשיתה.
ב-1953 פרסם את מאמרו הידוע "לשון עתיקה במציאות חדשה (שיחות על בעיות בלשון העברית החיה)", שזכה לשלושה קונטרסים ב"לשוננו לעם", אחד מכתבי-העת של האקדמיה ללשון העברית. במאמר עסק בן-חיים בנושאי הבלשנות ומטרותיה, במשמעותה של תחיית העברית, בגלגולי העברית הספרותית כיסוד להתחדשות הדיבור ובעברית החיה וטיפוחה. בין 1955 ל-1965 היה העורך של "לשוננו", כתב-עת אחר של האקדמיה. ב-1957 יצא לאור הכרך הראשון מתוך מחקרו המונומנטלי "עברית וארמית נוסח שומרון". המחקר הושלם ב-1975 וב-1977 הסתיימה הוצאתם לאור של חמשת כרכיו. המחקר נחשב עד היום למקור החשוב והמקיף ביותר בנושא העברית והארמית המשמשים את עדת השומרונים בתפילותיהם.
ב-1961 הפך סגן נשיא האקדמיה ללשון העברית. באותה שנה גם מונה לעמוד בראש מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית ושימש בתפקיד זה עד 1992. זמן קצר לאחר מינויו עבר המילון למתכונת ממוחשבת, צעד חלוצי באותם ימים, שכן עתיד המחשבים ותפוצתם לא היו ברורים. בשנת 1964 זכה בפרס ישראל במדעי היהדות. שנתיים מאוחר יותר נעשה חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. ב-1973, עם מותו של פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני, מונה בן-חיים לנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא שימש בתפקיד זה עד 1981 והוחלף על ידי פרופ' יהושע בלאו.
לאורך השנים ערך בן-חיים ספרי לשון רבים ופרסם מאות מאמרים במקומות שונים. בשנת 1992 כונסו כמה מהמאמרים הללו בספר "במלחמתה של לשון", בהוצאת האקדמיה ללשון העברית. בן-חיים נחשב לאחד מחוקרי העברית החשובים והמוערכים ביותר בעולם.
