חשמלית ושמה תשוקה (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חשמלית ושמה תשוקה
כרזת הסרט
שם הסרט במקור:	A Streetcar Named Desire
בימוי:	אליה קאזאן
הפקה:	צ'ארלס ק. פלדמן
תסריט:	טנסי וויליאמס
שחקנים ראשיים:	ויוויאן ליי, מרלון ברנדו, קים האנטר, קארל מלדן
מוזיקה:	אלכס נורת'
חברת הפצה:	האחים וורנר
תאריך יציאה לאקרנים:	18 בספטמבר 1951
משך הקרנה:	122 דקות
שפת הסרט:	אנגלית
דף הסרט ב-IMDb

חשמלית ושמה תשוקה (A Streetcar Named Desire) הינו סרט זוכה ארבעה פרסי אוסקר שביים אליה קאזאן ב- 1951, המבוסס על המחזה זוכה פרס פוליצר של טנסי ויליאמס, אותו גם ביים קאזאן. בסרט מככבים מרלון ברנדו (סטנלי), ויויאן ליי (בלאנש), קים האנטר וקארל מאלדן. כל השחקנים הללו, פרט לויויאן ליי, השתתפו בצוות השחקנים של המחזה בברודווי.

הסרט הופק על ידי סוכן השחקנים-עורך הדין צ'ארלס ק. פלדמן ויצא לאקרנים על ידי אולפני האחים וורנר. התסריט, שעבר בדיקות מחודשות במטרה להסיר כל התייחסות להומוסקסואליות, לצד עוד כמה דברים, נכתב על ידי אוסקר סול.

ב- 1993 הוציא הבמאי אליה קאזאן את מה שנחשב ל"חשמלית ושמה תשוקה: גרסת הבמאי",בקלטות וידאו. העריכה המחודשת של הבמאי הוסיפה כמה סצינות שהוא צילם אז, ב- 1951, ושהוסרו מן הגרסה הסופית של הסרט, בשל דרישותיהם של קבוצות כמו "הליגיון הארצי לצניעות". הסצינות הבלתי מוסריות לטעמם הורדו בעריכה, ללא ידיעתו של קאזאן, זאת למרות שהתסריט עבר בדיקה מחדש עוד לפני שצילומי הסרט החלו. בסך הכול הסצינות שנוספו בעריכת הבמאי מסתכמות בשלושה דקות בלבד המתווספות לאורכו של הסרט, והם לא נראים סצינות מגונות כלל בסטנדרטים של היום.

ב- 1999 ספריית הקונגרס הכריזה על הסרט כ"משמעותי מבחינה תרבותית" ("culturally significant") ונבחר להיות תחת שימור במשרד הרישום הלאומי של סרטי הקולנוע בארצות הברית.

פסקול הסרט, שהולחן על ידי אלכס נורת', היה ייחודי בשעתו. במקום להלחין בשיטת לייטמוטיב המסורתית, נורת' כתב סדרה קצרה של מוזיקה המשקפת את הדינמיקה הפסיכולוגית של הדמויות. על פסקול הסרט הוא קיבל מועמדות לפרס האוסקר, כשבאותה קטגוריה התמודד פסקול אותו הלחין למחזה נוסף, "מותו של סוכן", שהולחן אף הוא בטכניקה היחודית (לזמנה) של נורת'. ובכל זאת הוא הפסיד לפרנז ווקסמן עם סרטו "מקום תחת השמש".

[עריכה] השחקנים

מרלון ברנדו - סטנלי קוולסקי
ויויאן ליי - בלאנש דאבויס
קים האנטר - סטלה קוולסקי
קארל מאלדן - הארולד "מיצ'" מיטצ'ל

[עריכה] מועמדויות וזכיות

12 מועמדויות לפרס האוסקר קיבל הסרט, ומתוכם זכה בארבעה:

הסרט הטוב ביותר - צ'ארלס ק. פלדמן
הבמאי הטוב ביותר - אליה קאזאן
השחקן הראשי הטוב ביותר - מרלון ברנדו
השחקנית הראשית הטובה ביותר - ויויאן ליי
התסריט המעובד הטוב ביותר - טנסי ויליאמס
שחקן המשנה הטוב ביותר - קארל מאלדן
שחקנית המשנה הטוב ביותר - קים האנטר
הפסקול הטוב ביותר - אלכס נורת'
הסאונד הטוב ביותר
עיצוב התפאורה הטוב ביותר - שחור-לבן
הצילום הטוב ביותר - שחור-לבן - הארי סטרדלינג
התלבושות הטובות ביותר - שחור-לבן

זהו הסרט הראשון אי פעם אשר שלושה משחקניו זכו בפרס אוסקר- הישג זה שוחזר על ידי רשת שידור 16 שנה מאוחר יותר.

[עריכה] טריוויה

ויויאן לי, שגילמה את דמותה של בלאנש בהפקה של West End בלונדון הועדפה על פני ג'סיקה טאנדי שגילמה את בלאנש בגרסת ברודווי בניו יורק.
הרפליקה המפורסמת של מרלון ברנדו בסרט, "STELLA!", קיבלה התייחסות בפרק של הסדרה הקומית סיינפלד. בפרק הנקרא "העט" (הפרק השלישי בעונה השלישית), רואים את איליין בניס, המטושטשת מתרופות נגד כאב גב, צועקת שוב ושוב "סטלה", כשהיא מתכוונת לדודה של ג'רי, ששמה סטלה. הרפליקה מקבלת התייחסות גם בסרט האנימציה של אולפני "דרימוורקס", "מעבר ליער" (2006).
באופן אירוני, למרות שהייתה זאת הופעתו הבלתי נשכחת של מרלון ברנדו כסטנלי קוולסקי, שהחלה שיטה חדשה של משחק בקולנוע ("השיטה"), הוא היה היחיד מבין ארבעת השחקנים שהיו מועמדים על הסרט, שלא זכה באף פרס.