יוסף אבן צדיק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי יוסף אבן צדיק (נפטר בשנת 1149) פילוסוף יהודי בימי הביניים.
מחבר "ספר העולם הקטן" שבו שיטה ניאואפלטונית ביסודה, המעורבת עם אריסטוטאליות ותורות מעתוזילות.
[עריכה] תפיסתו הפילוסופית
- בטבע נמשך אחר אריסטו. טוען שהחומר הוא העצם האמיתי והצורה אינה אלא מקרה. צורת הגופניות משותפת מלבד החומר לכל הגופים. גם לרוחניים יש חומר המתייחס אל הצורה כיחס הסוג אל המין.
- נפש היחיד מקורה בנפש העולמית. הכרת האדם תביא להכרת העולם.
- מוכיח את מציאות הבורא מתוך נבראותו של העולם כדרך הכאלאם. טוען שמוצא העולם מהרצון האלוהי שטעמו רק טוב האל. אלוהים נעלה מן האחדות. תפיסת האלוה היא סופיות בו, מכאן שאין בו תפיסה. אף אינסופיות אין לתאר בו. תוארי אלוהים חיוביים הם ביחס לפעולתו ושליליים ביחס לעצמותו, וכל תואריו אינם אלא לצורך ההתדמות אליו במוסריות.
- תכלית האדם להכרה שלמעלה מן החושים, ואותה הכרה היא הכנה למוסר. שיטתו כאן דומה מאוד לשיטת הרמב"ם שמוצאת ביטוי בסוף חיבורו מורה הנבוכים, אם כי הרמב"ם מעיד שלא הכיר את ספרו.
[עריכה] שיריו
יוסף אבן צדיק נמנה עם משוררי "תור הזהב" היהודים. בין שיריו: "אין די לחילי"; "תאוה לָנֶה"; "נומי, אהה, נגזל"; "יפתה עלמת חן".