מנוריאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנוריאליזם או סניורליזם הוא שמו של ארגון הכלכלה והחברה האיכרית בתקופת ימי הביניים במערב ובחלקים ממרכז אירופה. השיטה המנוריאלית אופיינה בהאצלת הכוח הכלכלי והמשפטי לאדון, שחי על האדמות שבבעלותו ועל מיסוי שגבה מאוכלוסיית האיכרים והצמיתים שתחתיו. התחייבויות מיסוי אלו שלהם ניתן היה לשלם באמצעות עבודה (קורווה), באמצעות מוצרים ("ברטר") או לעתים נדירות כסף.

תרשים גנרי של אחוזה בימי–הביניים, הכוללת שטחים פתוחים, שטחים מגודרים, מחזור זריעה, דמסנה ומנסה, אדמת יער משותפת, אדמת מרעה ואדמות בור

המילה "מנור" או "סניור" מבוססת על חלוקת שטחי אירופה לשטחים ששמם היה מנוֹריה (manor) או "סניוריה" (seigneur), שכל אחד מהם היה כפוף בדרך כלל לסניור, אדון האחוזה. הסניור החזיק בחצר מנוריאלית שבה היו נהגים וחוקים מקומיים. חלק מהסניורים היו בישופים ואבות מנזרים, שסמכותם הייתה דומה לזו של סניור.

הסניורים קנו לעצמם בדרך כלל את אחוזותיהם באחת מארבע דרכים מקובלות: כירושה של וילה (חווה) רומית, שבעליה המקוריים נטש אותה, חוסל על–ידי האדון החדש, או הפך לשותף חלקי או מלא, שווה או כפוף לאדון חדש; כמתנה (aprisio) שהעניק השליט העליון מתוך כלל אדמות המלוכה (הפיסק, fisc) והייתה מותנית בתנאים מסוימים; כאדמה בבעלות מלאה (אלודיום, allodium) של האדון; או כבנפיקה או "פרקריה" (benefice, precaria)—אדמה שהוענקה לאדון באופן מותנה. בפועל, כל הצורות נטו להפוך עם הזמן לאדמת אלודיום, ויכולתו של המלך שהעניקם לשלול את האדמות מן הוסאלים הייתה לרוב מוגבלת.

[עריכה] תכונות המערכת המנוריאלית

בכל מנוריה היו שלושה סוגים של אדמה:

1. אדמת דמסנה שהייתה האדמה שנשלטה ישירות על–ידי האדון ונוצלה ישירות לתועלת ביתו והתלויים בו.
2. אדמה תלויה שהייתה אדמת הצמית או הוילן, שבה היה חייב האיכר לספק לאדון שירותי עבודה או חלק מן היבול (או כסף במקומם) בהתאם למנהג המקומי.
3. אדמת עיבוד חופשית שהייתה אדמה ללא מחויבות כזו, אך כפופה לנוהג המנוריאלי במובנים אחרים, ושולמו עליה דמי חכירה.

האדון נהנה, נוסף להכנסות אלו, מהכנסות על כל פעולה שבוצעה באחוזה, כולל שימוש בטחנת הקמח, במאפייה או בבית היין, או עבור הזכות לצוד או לתת לחזירים לרעות בשטח המיוער של האחוזה, כמו גם הכנסות בכל פעם שבה השתנה החוכר של חלקת אדמה. בגלל ההוצאות הגבוהות שהיו כרוכות בניהול האחוזה, נטו בעלי אחוזות קטנות להסתמך פחות על חכירת הוילנים.

מבחינה נומינלית היו הווילנים חוכרי אדמה מן האדון, אך בפועל הפכה החכירה כמעט בכל המקרים מוּרשת, עם תשלום לאדון עם העברת האדמה לחבר אחר במשפחה. נטישת האדמה הייתה אסורה על הווילן הצמית וגם העברת האדמה לאדם שלישי הייתה כרוכה בתשלום לאדון. בהדרגה, התפתח מנהג נפוץ של החכרת משנה של אדמה על–ידי וילנים לווילנים אחרים, וגם העבודה בדמסנה הומרה במקרים רבים בתשלום נוסף לאדון, במיוחד החל מהמאה השלוש-עשרה.

בין המערכות המנוריאליות השונות היו הבדלים ניכרים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. לא כל האחוזות כללו את כל שלושת סוגי האדמה. בדרך כלל, הדמסנה היוותה בערך שליש מהאדמה וחלקות הווילנים היוו מעט יותר, אך חלק מהאחוזות כללו רק אדמת דמסנה ואילו אחרות אדמות איכרים בלבד. היחס שבין חלקות חכירה חופשית ולא חופשית השתנה אף הוא במידה ניכרת, ודרש הסתמכות גדולה או קטנה יותר על עבודה שכירה לביצוע העבודה החקלאית בדמסנה.

היחס שבין האדמה המעובדת לדמסנה נטה לטובת הדמסנה באחוזות הקטנות יותר, ולהיפך באחוזות הגדולות יותר, בהן עמד לרשות האדון מספר רב יותר של וילנים לעיבוד אדמותיו. אחוז החכירה החופשית השתנה פחות, אך נטה להיות גדול יותר באחוזות קטנות.

האחוזות היו שונות גם בארגון הגיאוגרפי שלהן. רובן חפפו לשטח שני כפרים או יותר, ולעתים קרובות היו כפרים שהיו בו-זמנית בשליטה של שתי אחוזות, דבר שהוביל לעתים להחלפת עבודות הדמסנה בתשלום אצל האיכרים המרוחקים מאחוזת האדון. הדמסנה כמו גם חלקות האיכרים לא היה יחידה אחת אלא בית מרכזי שסביבו אדמה ובנייני אחוזה, וכן רצועות שונות שפוזרו ברחבי האחוזה לצד חלקות הווילנים.

בעלי האחוזות לא היו תמיד וסאלים לוחמים שהעניקו שירותי לחימה או כסף לוסאל שמעליהם. חלק לא מבוטל מהאדונים (17 אחוז באנגליה בשנת 1086) חבו נאמנות ישירות למלך, וחלק גדול עוד יותר (כרבע) היו בבעלות בישופויות ומנזרים. האחוזות מן הסוג האחרון היו בדרך כלל גדולות יותר והיה בהן חלק ניכר הרבה יותר של אדמת וילנים בהשוואה לאחוזות האחרות.