מסלול גאוסטציונרי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסלול גאוסטציונרי הוא מסלול מעגלי סביב כדור הארץ מעל קו המשווה והוא מרוחק 35,786 ק"מ מפני הארץ. תכונתו העיקרית של מסלול זה היא כי כל נקודה עליו משלימה הקפה סביב כדור הארץ כל 24 שעות, כדוגמת נקודה על פני הארץ, ולכן הנקודה על המסלול נראית כנייחת כלפי נקודה על פני הארץ. תכונה זו מאפשרת להעביר שירותי תקשורת לאזורים מוגדרים על פני הארץ לאנטנות המכוונות לנקודה ספציפית בחלל. בניגוד ללווייני תקשורת, לווייני ריגול מוצבים ופועלים במסלולים בגובה מספר מאות קילומטר מעל פני הקרקע, לוויינים אלו המקיפים את כדור הארץ מספר פעמים ביום ומיקומם בשמיים אינו קבוע.
הרעיון של לוויינים גאוסטציונריים (וגאוסינכרוניים, שגאוסטציונריים הוא מקרה פרטי שלהם) פורסם לראשונה בשנת 1928 בידי הרמן פוטקניק. מסלולים גאוסינכרוניים וגאוסטציונריים עברו פופולריזציה בידי סופר המדע הבדיוני ארתור צ'ארלס קלארק ב-1945 כמסלולים שימושיים ללווייני תקשורת. כתוצאה מכך הם נקראים לעתים מסלולי קלארק. חגורת קלארק היא החלק בשמים בגובה של כ-35,786 ק"מ מעל פני הים במישור קו המשווה שבו ניתן להשיג מסלול קרוב לגאוסטציונרי (ובשל הסיבה שקשה לדייק, מופעלים מדי פעם מנועי הלוויין כדי לחזור למקום הדרוש, עובדה הגורמת לאורך החיים של הלוויינים להיות מוגבל).
לאור העובדה כי קיים רק מסלול גאוסינכרוני אחד בלבד הסובב את כדור הארץ, הוא מנוהל על-ידי איגוד התקשורת הבינלאומי (ITU - International Telecommunication Union), אשר יוצר מסגרת לביצוע תהליכי תיאום תדרי הלוויינים בין רשתות לווייניות שונות במטרה למנוע הפרעות הדדיות.
